על רצון ויכולת: יחסן של הפועל ירושלים ומכבי ת"א למשחקי סיום הסיבוב השלישי (שלא קובעים עבורן דבר) הוא נגזרת של מה שעבר עליהן לאחרונה, ויכול להשפיע על הופעותיהם בפליאוף.
הרצון של האדומים לנצח את המשחק האחרון בדרייב אין היה רחוק מלהיות עז. דונטה סמית' זכה למנוחה, הרוטציה הייתה רחבה, ההגנה דמתה למסננת ואפילו פסקי הזמן של דני פרנקו היו פחות מתוזמנים מהרגיל.
יתכן מאד שהפסד היה משרת במידה מסוימת את צרכיו של מאמן האלופה, מאחר והיה מעיר ומחדד מעט את קבוצתו שבמשך תקופה ארוכה מטאטאת בקלילות את יריבותיה, ממש כמו ההפסד להרצליה סמוך לסיום הסיבוב השלישי אשתקד. אבל להפועל ירושלים הנוכחית יש את היכולת לנצח גם משחקים כאלו, בוודאי מול קבוצה קצרה שמתקשה לנצח משחקים צמודים כמו הפועל ת"א.
קווץ' הגנתי קטן פלוס מעבר להרכב שכולל את צמד הגבוהים הבלתי עציר, הולמן את דאנקן, הספיק הפעם ויספיק כנראה גם במשחקים הקרובים, שגם בהם ינסה פרנקו לנווט בין הצורך הטבעי להוריד לחץ לבין הרצון לשמור על המומנטום.
הולמן. מספיק מול רוב קבוצות הליגה (עדי אבישי)
אצל מחזיקת הגביע הדברים נראים כמובן אחרת. מכבי ת"א רצתה מאד לנצח את אילת והצליחה להשיג ניצחון קשה מול יריבה לא פשוטה, ומבחינתה טוב שכך. מצב הרוח הצהוב שונה לחלוטין מזה האדום בעקבות מאורעות העונה האחרונה, ואין שום דרך לנסות ולשנות אותו חוץ מהשגת רצף ניצחונות יוצר מומנטום, ומי שעדיין לא הפנים את חשיבות המושג בספורט מוזמן לבחון את העונה של אלופת הפרמייר-ליג הטרייה.
היכולת של הקבוצה של ז'אן טבק עדיין בינונית במקרה הטוב, ומצבם הרפואי של דווין סמית' ובראיין רנדל רע אפילו יותר. את המשחקים הקרובים ינסו אפוא הצהובים להקדיש להשגת שני היעדים, שרק במידה ויושגו במלואם יוכלו לתת פייט לאלופה בגמר (ובכלל בכדי להגיע למעמד)- יצירת מומנטום חיובי והגעה לזמן הכסף של העונה עם הרכב מלא ככל האפשר.
פסק זמן יעיל ומתוזמן: ביקורות רבות נשמעו השבוע סביב פסקי הזמן המאוחרים של שרון אברהמי במשחק ההפסד של קבוצתו, שפעמיים הגיעו רק לאחר ריצות ממושכות של הפועל ירושלים. ביקורת דומה נמתחה בתחילת העונה גם על צביקה שרף, שהעדיף גם הוא ללכת בדרכו של פיל ג'קסון, אשר טען כי לפעמים צריך לתת לשחקנים את האפשרות לפתור את הבעיות בכוחות עצמם.
אברהמי. לא מאמן את ג'ורדן ופיפן (אודי ציטיאט)
מאחר ומאמני ליגת העל לא מתעסקים בדרך כלל עם אנשים הבנויים מנטלית כמו מייקל ג'ורדן או סקוטי פיפן וחבריהם, נראה שהטקטיקה של ה"זן מאסטר" פחות יעילה במחוזותינו. אבל לא פחות חשוב מעיתוי הטיים אאוט, חשוב התוכן שלו.
ניתן לזהות כמה בעיות המשותפות ללא מעט מפסקי הזמן של משחקי הליגה הלחוצים בתקופה האחרונה. ראשית- הרבה יותר מדי מלל. לארי בירד כבר אמר ששחקנים קולטים בסביבות 10 אחוזים מדברי המאמנים באותו פרק זמן קצר, ואלו עוד דברים של אחד מהשחקנים המבריקים בכל הזמנים.
כאשר על שחקן לחוץ ועייף נוחתות טענות על תפקודו הלקוי, שלוש הוראות הגנתיות, שני תרגילי התקפה ועוד תזכורות מעוזרי המאמנים (שמתפרצים פעמים רבות ללא צורך לדברי המאמנים) זה פשוט יותר מדי אינפורמציה. חשוב לנסות ולהתמקד הרגעה/ המרצה פלוס היבט מקצועי מרכזי אחד.
טבק בפסק זמן. למה לצעוק? (אודי ציטיאט)
שנית, פסקי הזמן עוסקים יותר מדי בעבר- במה לא היה בסדר עד עכשיו, ורק שנותרות שניות אחרונות עוברים לזמני ההווה והעתיד שהרבה יותר רלבנטיים, מאחר ועליהם עדיין ניתן להשפיע. קבוצה מאומנת היטב אמורה לקבל בפסק הזמן הוראה קצרה בדבר התרגיל הבא, שכבר תורגל עשרות פעמים באימונים ושביצועו אמור להיות אוטומטי.
בליגה בה מתחלפים ההרכבים (והמאמנים) מדי שבוע כמעט עד סיום העונה זה ממש לא קל לביצוע. ניתן לפחות לנסות ולהקרין קצת יותר שקט, רגיעה ושליטה עצמית. בפסקי זמן פעמים רבות כל המוסיף, ובעיקר הצועק – גורע.
זמן פציעות: סקוטי ריינולדס העניק במו ידיו, ובמו ברכו הפצועה, את הניצחון החשוב ביותר העונה להפועל חולון. התצוגה שסיפק האס של שמיר ראויה להערכה בעיקר על רקע הופעות- ובעיקר אי הופעות של שחקנים אחרים במצבים רפואיים דומים העונה.
ריינולדס. ההבדל בין ירידה להישארות (אודי ציטיאט)
ראשון לציון סבלה קשות מפציעותיו המתמשכות של כריס רייט, הפועל ת"א מאלו של טיילור באטל, ואלו רק שתי דוגמאות לשחקנים שעוררו את כעס קבוצותיהם בעקבות חוסר נכונותם (לדעת גורמים בקבוצות) או חוסר יכולתם (לדבריהם) להתמודד ולהמשיך לשחק כשאינם בריאים לחלוטין.
בליגה בה הפערים בין הקבוצות קטנים כל כך, חייב אלמנט התפקוד בזמן פציעה להילקח בחשבון בזמן בניית הקבוצה ובחירת השחקנים. בדיקה דקדקנית של העבר הרפואי והמנטלי של המועמד לקבוצה עשויה למנוע כמה מפחי נפש.
מה דעתך על הכתבה?