זה לאו דווקא משהו שבא תמיד עם קבוצות היסטוריות, אבל העונה ההיסטורית והמופלאה של גולדן סטייט ווריורס הייתה הרבה יותר מאשר אוסף ניצחונות מדהים. הרבה יותר מרצף שיאים והישגים חסר תקדים. בלי קשר לדיון של מי הקבוצה הגדולה בהיסטוריה (זו לא גולדן סטייט של 2015/6, למי שתהה), משהו שמייחד מאוד את הווריורס האלה – בין אם יזכו באליפות ובין אם לאו – זו העובדה שהגדולה שלה יושבת בול על חתיכת צומת בהתפתחות הכדורסל של ה-NBA בדורות האחרונים, תהליכי שינוי שגולדן סטייט הזו מייצגת באופן מאוד סמלי ומובחן.
הכדורסל של הווריורס מהווה המחשה קיצונית ואיכותית באופן נדיר לשני תהליכים בולטים, שכאמור כל אחד מהם מתרחש כבר על פני לפחות שניים-שלושה עשורים אבל השנה – כמו רעידת אדמה עוצמתית או התפרצות הר געש שמלמדות על אלפי שנים של תנועה עמוקה – נגלו בשיא תפארתם.
הרבה יותר מרצף שיאים והישגים חסר תקדים (AFP)
התהליך הראשון הוא זה של טשטוש העמדות. אם ב-1986 אייזאה תומאס, מייקל ג'ורדן, ד"ר ג'יי ולארי בירד נבחרו לפתוח בחמישיית המזרח באולסטאר (לצד הסנטר מוזס מאלון), הרי שמבט על חמישיית המזרח עשור אחר כך – עם פני הארדאוויי, ג'ורדן, גרנט היל וסקוטי פיפן (לצד הסנטר שאקיל אוניל) מלמד על השינוי. מחמישייה שיש בה רכז, קלע, סמול פורוורד, סמול/פאוור פורוורד (בירד שיחק בעמדה 4 ב-5 העונות הראשונות שלו בליגה) שמתחלקים יפה על פני העמדות הקלאסיות והגבהים שלהם נעים בין 1.85 מטר ל-2.06 מטר עברנו לחמישייה שמלבד הסנטר – כל ארבעת השחקנים האחרים הם בין 1.98 מטר ל-2.01 שעושים הכל על המגרש – מובילים כדור, מוסרים מעולים, שומרים, קוטפים ריבאונדים, קולעים מבחוץ ומבפנים. וכשבצד השני פותח בעמדת הסנטר חאכים אולאג'וואן, סווינגמן בגוף של סנטר, ברור שמדובר ביותר מאשר סתם סמליות מקרית.
אבל ב-2016, למרות שיש עוד דרכים להמחיש את תהליך טשטוש העמדות מעבר לאנקדוטה אול סטארית אחת (או אחרת: לאול סטאר לא בוחרים יותר שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר – אלא שני שחקני קו אחורי ושלושה שחקני קו קדמי), כבר ממש לא צריך להסביר את השינוי הזה. שינוי שאחת מתופעות הלוואי הכי מבורכות שלו הוא הסמול-בול – סגנון שהועלה לדרגת אמנות של ממש על ידי פיניקס סאנס של סטיב נאש ברכז ובוריס דיאו בסנטר, תחת מייק דאנטוני והתקפת ה-7 שניות. סגנון שכמובן מאפיין במיוחד את גולדן סטייט – שהדקות שלה עם סטפן קרי, קליי תומפסון, הריסון בארנס, אנדרה איגודאלה ודריימונד גרין, חמישייה של שחקנים שכולם יכולים להוביל כדור, למסור ולקלוע ונעה בין 1.91 מטר ל-2.03, וכשה"סנטר" גם מוסר יותר אסיסטים מכל אחד אחר בהרכב הזה – מהוות את הנשק הכי מפחיד בליגה.
העלו את סגנון הסמול-בול לדרגת אמנות. פיניקס מודל 2006 (AFP)
התהליך השני הוא זה שכבר נמאס לקרוא עליו אבל צריך להזכיר: פייס אנד ספייס. קצב וריווח – הדוגמא (dogma) השלטת בליגה בימים אלה. תפישה שנולדה בעיקר מתוך ניתוח סטטיסטי מתקדם וששכנעה מרבית ממקבלי ההחלטות ב-NBA כי הזריקות הכי יעילות בכדורסל הן או מתחת לסל או מהשלוש. ההיגיון מאחורי זה הוא קל להבנה – אם אתה הולך על זריקה ששווה 2 נקודות, לך הכי קרוב לטבעת שאפשר. אם אתה כבר מתרחק, צא עד לשלוש. האחוזים מהטווחים השונים תומכים בזה, וככה אנחנו רואים ליגה בה בכל כמה עונות אפשר להציץ במספרים ולגלות עוד זינוק במספר השלשות שמושלכות.
אם לפני 20 שנה קלעי השלשות הטובים בליגה הסתפקו ב-2-3 זריקות בממוצע למשחק, היום גם קלעים גרועים כמו לברון ג'יימס, ראסל ווסטברוק וקובי ברייאנט, ששברו טבעות מעבר לקשת העונה, לא יורדים מהפרקט לפני שיידו לפחות 4 או 5 פעמים מדאון טאון, שלא לדבר על אלה שגם באמת קולעים משם באחוזים מצויינים (וה-11 זריקות לשלוש של קרי למשחק הן בהחלט הזייה שממחישה את הנקודה). אפילו שחקני פנים מובהקים, כמו דמרכוס קאזינס או אנתוני דייויס, זורקים היום 2-3 פעמים למשחק מחוץ לקשת. וייצורים כמו קווין דוראנט, דירק נוביצקי וקריסטאפס פורזינגיס – שנעים איפושהו בין 2.10 מטר ל-2.20 מטר אבל מרגישים הכי בנוח בעולם לסיים משחק עם 2 מ-5 או 3 מ-7 לשלוש – הם פשוט העתיד שכבר מזמן הגיע. בגולדן סטייט, אם נחזור אליה לשנייה כי בכל זאת הטקסט הזה אמור להיות עליה, גם הפורוורד/סנטר מאריס ספייטס התחיל לחבב את האיזור שמעבר לקשת וקלע העונה 24 שלשות. זאת לעומת 19 שלשות שקלע ב-7 העונות הקודמות מאז נכנס לליגה. ביחד.
ומכל הבחינות האלה, גולדן סטייט היא לא רק הקבוצה הכי טובה בליגה, היא גם הקבוצה הכי "נכונה" לליגה. אפילו לא קבוצת העתיד – אלא ממש ההמחשה הכי מופלאה שיכולה להיות לכל מה שאמור היה לקרות עד עכשיו. היא קבוצת ההווה במובן הכי עמוק של המילה – של ההווייה של מה הוא כדורסל ה-NBA ב-2016.
אבל מה שיפה במיוחד בכל הסיפור הזה זו שאת האבלוציה הזו אי אפשר באמת לעצור. וגולדן סטייט לא תמשיך לנצח בלי סוף והכדורסל הזה לא ימשיך לנצח בלי סוף. דברים – בייחוד בליגה כל כך שכלתנית כמו ה-NBA – פשוט לא קורים ככה. הם תמיד מתקדמים, תמיד מתפתחים, והתהליכים הם לעולם לא חד כיווניים. לכל תנועה יש תגובה, לכל ישו יש אנטי-ישו. והמסלול כאן מוביל לעתיד שאפשר כבר לחזות אותו. והוא לא כולל צבא שיבוטים של סטף קרי שמשתלט על הליגה, אם הקורא אוסקר רוברטסון דואג.
התעלולים לא יעבדו לנצח. קרי (AFP)
כי שני התהליכים הללו – של טשטוש העמדות ושל הפייס אנד ספייס – קשורים כמובן. הם מזינים אחד את השני, ונעים בהתאם לתנועות של האחר ושל יתר הטרנדים בליגה. ואם משך עשרות שנים זו הייתה ליגה שנשלטה על ידי שחקני פנים, ואז קשת השלוש ריווחה מעט את המשחק, ואז מייקל ג'ורדן גרם לכל העולם לנסות לקלוע ג'אמפים מחצי מרחק בנפילה, ואז האנליטיקס גרמו לכל הליגה להתרחק עוד יותר מהסל – ברור למה במקביל להתהליך הזה פתאום עמדת הסנטר חזרה לעניינים אחרי כמה שנים טובות של שחיקה מתמדת במעמדה ובחשיבותה (עד לרמה שהיו שהספידו אותה לנצח, כולל כותב שורות אלה). כי כשקבוצות הסתמכו יותר ויותר על שחקני "חבילה שלמה", וכשאותם שחקנים ממש הלכו והתרחקו מהסל והמשחק הפך יותר ויותר מרווח – נוצרה הקרקע עליה יכלו שוב לצמוח סנטרים משמעותיים. אורלנדו מג'יק של דווייט הווארד באמצע וארבעה קלעים מסביב לו (מודל שאותו מאמן, סטן ואן גאנדי, משחזר בימים אלה בדטרויט שלו) הראיתה בצורה הכי ברורה איך זה מתממש על המגרש, והגיעה ככה עד לגמר ה-NBA. וכיום, קאזינס, דייויס וקארל-אנתוני טאונס הם כנראה שלישיית הכישרון הכי מרשימה שהייתה בעמדה הזו מזה יותר מ-15 שנה. מקרי זה לא.
הצעד הבא באבולוציה הזו, אם כך, ניתן לחיזוי – והוא חזרתה לאופנה של הזריקה הכי מושמצת בעשור האחרון: הזריקה מחצי מרחק. הסיבה היא פיסית, החשיבות שכמעט כל הליגה נותנת לזריקות מהצבע ומהשלוש מייצרת ואקום מחשבתי ופיסי בכל מה שקשור לזריקות מחצי מרחק. וקבוצה אחת ב-NBA – במקרה גם הקבוצה הכי חכמה, עם צוותי האימון והניהול הכי טובים בליגה, שמהרבה בחינות כבר שני עשורים מתפתחת מקצועית בקצב משל עצמה – כבר נמצאת שם. תרשימי הזריקות של שלושת השחקנים שזורקים הכי הרבה בסן אנטוניו ספרס, קוואי לנארד, למרכוס אולרידג' וטוני פארקר, נראים כאילו הם נלקחו מהניינטיז, עם הרבה נקודות מחצי-מרחק. ממש תמונת ראי לתרשימים של שחקני גולדן סטייט וקבוצות אחרות, אצלן כאמור או שזורקים מתחת לסל או שזורקים מהשלוש. ומי שראה את הדקות הדומיננטיות של קוואי ושל אולרידג' כאשר הספרס ניצחה או הצליחה לרוץ בצמוד לווריורס במפגשים ביניהן העונה, ראה חתיכה מהעתיד. לא רק מהעתיד של סן אנטוניו, קבוצה שנבנתה מחדש ועברה מהביג-3 לצמד סטארים חדש בלי להחסיר פעימה. אלא מהעתיד של הליגה.
מכינים את הצעד הבא? שחקני סן אנטוניו (AFP)
אבל זו לא תהיה החתיכה האחרונה בפאזל שיביא את הכדורסל הבא של הליגה, הכדורסל שגולדן סטייט מעבירה את הליגה אליו בכוח הצלחתה הכבירה. ניצול הוואקום בחצי המרחק לבדו לא יהיה הכדורסל שיגבור על זה של גולדן סטייט. כי בעוד ניתן אולי להתווכח על הלוגיקה מאחורי הקביעה שהזריקה מחצי-מרחק תחזור לאופנה בשנים הקרובות, על הקביעה הבאה כבר קצת יותר קשה לחלוק: מה טוב יותר מחמישה שחקנים בין גובה 1.91 ל-2.03 שעושים הכל, רצים, מוסרים וקולעים? ובכן, זה פשוט – חמישה שחקנים של 1.95 עד 2.10 שעושים בדיוק את אותם הדברים.
ואם זה נראה לכם מדע בדיוני כי אין כאלה ולעולם לא יהיו, קודם כל – never say never. ושנית, רק תעיפו שוב מבט בדקות המצוינות של הספרס עם דיאו ואולרידג' בניצחון על גולדן סטייט, כשלשומרים הנמוכים יותר של הווריורס לא הייתה תשובה למשחק פנים חכם, עם מסירות, שגם מרווח את הפרקט עם קלעי שלשות מסביב. זה פשוט היה "סמול-בול" עם שחקנים גבוהים יותר.
או, יותר פשוט: תעיפו עוד מבט על יצורים כמו פורזינגיס או יאניס אנטטוקונפו. 2.20 או 2.11 שקולעים מבחוץ התקפה אחת, יורדים להגנה לדפוק גג, לוקחים ריבאונד, מוסרים, רצים קדימה, ואז מתקנים את ההחטאה של חבר לקבוצה עם פולו-דאנק אימתני מעל הראש של יריב אומלל שלא ראה את זה בא. אין פה כדי לומר שהזינגר או הגריק פריק הם הדבר הגדול הבא (והם כן) – אבל זה ששניהם צצו עכשיו, גם זה לא מקרי. למרות הגובה שלהם, הם עדיין גדלו על כדורסל בו אולאג'וואן עשה דברים שסנטרים "מסורתיים" מדורות קודמים לא עשו. הם גדלו על כדורסל בו נוביצקי הוא הנשק הכי מפחיד בליגה. הם גדלו על כדורסל בו כולם זורקים שלשות. אז גם הם רוצים. אמנם יאניס עדיין לא מפציץ מעבר לקשת, אבל כרגע שני אלה הם הדוגמא הבולטת ביותר למשהו שהוא פשוט תוצאת ביניים של תהליך – תהליך שאחרי שהווריורס האלה יסיימו את הריצה המופלאה שלהם, יהיה האופנה השולטת בליגה.
ואז מה? מה כבר יוכל לגבור על "סמול-בול" עם ענקים? על פייס אנד ספייס עם שחקנים בגובה 2.20? חח, שאלה מצחיקה. ברור. מייקל ג'ורדן.
שחקן בגובה 2.20 שעושה הכל – הטרנד הבא? פורזינגיס (AFP)
מה דעתך על הכתבה?