קופה אמריקה שווק בתקשורת כטורניר עם הכוכבים הגדולים בעולם. הוא גם היה כזה. גם טורניר המאה בארצות הברית הלך לאותו כיוון, עד שבארסה הרסה קצת את התכניות. אלופת ספרד הציבה תנאים בפני ניימאר, שזז לסגל האולימפי, ואיבדה את לואיס סוארס לפציעה בגמר הגביע. ושוב אורוגוואי נותרה בלי שיניים בהתקפה. זה לא אומר שאליפות האומות הוותיקה בעולם נותרה בלי זוהר בדשא, הוא רק מרוכז סביב הסופרסטאר הגדול מכולם.
אסור לזלזל בטורניר בו משחקים גם חאמס רודריגס, ארתורו וידאל, אלכסיס סאנצ'ס, דני אלבס, הולק, צ'יצ'אריטו ואדינסון קבאני. וגם לרוב השחקנים הפחות מוכרים יש בכף הרגל יותר טכניקה מלסגלים שלמים ביורו, אבל סטאר קוואליטי זה סיפור אחר. ומהאיכות הנדירה הזו יש בשפע בסגל של טאטה מרטינו.
בעוד מסצ'ראנו הוא הלב, אגוארו, היגוואין, די מריה ומסי הם הברק שבעיניים. וגם החוליה הכי הפכפכה בסגל. בין פציעות, לשחיקה, לרעב ולאגו, קשה לדעת למה אפשר לצפות מהם. כי נבחרת זו לא קבוצה. כי בדרום אמריקה הכדורגל לא סטרילי כמו באירופה. כי הדרישות הן קודם כל להקרבה ואחר כך להברקה.
לא צריך להשוות את הקופה אמריקה ליורו. שם, בעולם החדש, זה כמו טורניר מכללות או יום ספורט בצבא. לומדים את היריבה, מכינים תרגילים, מדברים גבוהה ובסוף עולים להרביץ את דרכך עד לגביע. הרבה טכניקה, מעט טקטיקה והרבה לב. המון לב.
שמירה משולשת? בקופה מרביצים יותר (gettyimages)
ליאו מסי, בניגוד לתדמית שמנסים לשווק לו, הוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שארגנטינה מגיעה רחוק בטורנירים בשנים האחרונות. ובניגוד לאותה תווית שהודבקה לו, הוא ממש לא האשם המרכזי בכך שהיא כשלה בשני הגמרים האחרונים. אלא שבטורניר גדול, לאחר מאמצים גדולים בהרבה מאלה שהורגל אליהם בבארסה, הפרעוש מגיע מרוקן לישורת האחרונה. כך הוא הופך מטרה נוחה יותר להגנת היריבות. וחבריו הפצועים, הלחיצים והאנמיים לא ממלאים את החלל בהתקפה, אם נוצר כזה.
"נעשה את המיטב כדי לזכות בקופה, בשבילנו זה טורניר חשוב מאוד", סיפר מסי ל"ספורטס אילוסטרייטד", והזכיר: "עבר הרבה מאוד זמן מאז שארגנטינה זכתה במשהו, והיינו קרובים מאוד בגביע העולם ובקופה הקודם. אני חושב שמגיע לנו לזכות בתואר חשוב".
אלא שארגנטינה הזו, על אף שיפור תחת סאבלה ומרטינו, היא עדיין נבחרת עם שוער בינוני, שחקני הגנה סבירים, מסצ'ראנו אחד והתקפה נטולת דרך. קחו כדור וחכו שליאו יעשה משהו, פחות או יותר. כך נראתה ההופעה במונדיאל 2014 עד חצי הגמר, כך שיחקה האלבילסטה בקופה הקודם עד חצי הגמר. אחר כך הגיע החיסול הממוקד של גרמניה/צ'ילה ומסי נשפך בחוסר אונים. גם בתחילת קמפיין המוקדמות הנוכחי הסתבכו בלעדיו.
מסי אחרי גמר 2014. יישפך גם הפעם? (gettyimages)
אז מה חסר להם? אחריות, בגרות ותעוזה. אגוארו והיגוואין הגיעו פצועים למונדיאל האחרון והתעקשו שהם מספיק כשירים. די מריה נפצע תוך כדי. את גמר 2015 הוא נטש בדקה ה-29. לאבסי הוא לא תחליף אמיתי. פאסטורה סובל מנחיתות פיזית, גאיטאן ובאנגה לא מספיק מאיימים. המסקנה היא לא לצפות שוב להברקות, אלא להמשיך במגמת החיבור והשיפור הטקטי.
לצד צ'ילה ואורוגוואי, ארגנטינה עשתה בשנים האחרונות התקדמות משמעותית בהנעת הכדור, בהידוק המשמעת ובתיאום ההגנתי. כשמדובר בדרום אמריקה, זהו כלי נשק חשוב שמאפשר להאפיל על הכשרון של ברזיל ולסגור פערים מהענקיות של היבשת הישנה. ואחרי שלושה מונדיאלים בשליטה אירופאית, זו המטרה האמיתית.
תימשך סגירת הפער מאירופה? (gettyimages)
הרבה תלוי בהם (gettyimages)
הפעם הם ישברו בצורת? (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?