לפני כמה שבועות – גמר ה-NBA זה עתה הסתיים, היורו רק התחיל – תחת השפעת המופע של לברון בסדרת הגמר ערכתי כאן השוואה בינו לבין כריסטיאנו. חיפשתי ומצאתי הקבלות בין שניהם, הצבעתי על דמיון בין שני בני אדם מתרבויות שונות, רקע שונה, גזעים שונים, ענפי ספורט אחרים, אבל אותם אנשים, אותו חומר, שניהם חארות – מובן, מנקודת מבטו של מי שרואה וקורא, רק על זה אני נסמך, אני הרי לא חבר אישי של שניהם אבל מה שאני קורא ורואה צריך להספיק. זה משקף את הפרסונה הציבורית שלהם אני חושב, לא?
פרשתי שלל של נימוקים וטיעונים שנועדו להמעיט קצת מערכם, להפחית מגדולתם, לקבוע לה סייגים והתניות, להעמידם בפרופורציות מול הגדולים באמת – שזה לא הם, כך קבעתי – וכל הנימוקים והטיעונים וההנמקות וההסברים נועדו כולם להבליע עובדה אחת בסיסית שממנה נובע היחס שלי אליהם והשיפוט שלי אותם: אני פשוט מתעב את שניהם, לא יכול לשאת אותם. לרגע אני לא מטיל ספק בכישרון שלהם, רק שהתיעוב שאני חש כלפיהם מונע ממני לתת להם את ההכרה. אז מה אני עושה? מעמיד להם רף שברור לי שלא יעמדו בו.
- רונאלדו ייעדר בין 6-8 שבועות ויחמיץ את הסופר-קאפ האירופי
- האגו מניאק הגדול מכולם: פורטוגל אלופה, למרות רונאלדו. דעה
קבעתי שלברון, אם ברצונו להשתוות לגדולים באמת, חייב לקחת במו ידיו תואר NBA עם קליבלנד, לא עם מיאמי. עם מתיו דלבדובה, לא עם דוויין ווייד. בא לברון וחולף על פני הרף כאילו לא היה ומעתה אין לי ברירה, אלא להכיר בו כאחד הגדולים אי פעם, בלי כוכביות ובלי סימני שאלה. אז אני בולע את הרוק ומכיר בו ובגדולתו. רוצים להשוות אותו למייקל? בבקשה, למה לא, ההשוואה במקומה, השוואה מעניינת.
נותרה לי נחמה אחת – רונאלדו בחיים לא. על כריסטיאנו אמרתי כאן באותה הזדמנות – קח את פורטוגל, תעמוס אותה על כתפיך ותביא לה את היורו. תוכיח את גדולתך. ואז, כמו אידיוט, לא התאפקתי והוספתי הערכה: כריסטיאנו לא יוכל. לברון כן, הוא לא. אז הנה זה קרה. רונאלדו במו רגליו הביא לפורטוגל את היורו.
ראיתי את כל המשחקים כמעט, לפחות חלקים מהם, חיפשתי שחקן גדול אחד שמתנשא מעל ליתר – לא מצאתי. לא רק מישהו כמו מסי לא נראה כאן, או מראדונה, או פלה בשעתו או קרויף או זידאן או פלאטיני בימיהם – באג'יו לא נראה כאן, דל פיירו לא, פירלו לא, אפילו גאסקוין לא.
"מהרגעים הדרמטיים בתולדות הכדורגל", או שלא? (Gettyimages)
או שאין כרגע במלאי או שכבר לא יהיו כאלה, כי הכדורגל המודרני לא מאפשר להם להתבטא. לא נותן להם את עשירית השניה הנוספת, את הסנטימטר הפנוי שמאפשר להם להביא את הקסם שלהם לידי ביטוי. מה שכן, קיבלנו את כריסטיאנו. במלוא הדרו.
"אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות משחקי הכדורגל" (רמי וייץ מבכה את פציעתו של כריסטיאנו רונאלדו בגמר היורו). שחקנים גדולים יודעים להשתלט על המשחק ברגע המתאים, זה אחד המפתחות שעל פיהם נמדדת גדולה. הגדולים באמת יודעים גם להשתלט על משחק ולקבוע את תוצאותיו במגוון של דרכים. אלה לא חייבות להיות פעולות גרנדיוזיות, לעתים מדובר בפעולות קטנות, כירורגיות, זה יכול להיות אסיסט גדול שניתן ברגע קריטי, חטיפת כדור גדולה, כל פעולה שמסיטה משחק ממסלולו.
אני נזכר עכשיו איך דייגו ניצח את גרמניה בגמר מונדיאל 86'. זה לא היה המשחק הכי גדול של מראדונה באותו טורניר, בעיקר כי הגרמנים חיפשו ומצאו דרכים להקשות עליו, למנוע ממנו להביך אותם. עד הדקה ה-84. במצב של 2:2 דייגו נתן לבורוצ'גה כדור שרק הוא יכול לתת ומנקודה זו בורוצ'גה עשה את המוטל עליו.
מראדונה, האחרון שבאמת לקח טורניר במו רגליו (gettyimages)
"הנה שחקן שמשתלט על משחק כדורגל קריטי, חשוב, חד-פעמי, בלי שהוא משחק בכלל"
אבל מה אנחנו נוברים עכשיו בהיסטוריה כשיש לנו כאן, לנגד עינינו, גדולה מהסוג שעוד טרם נראתה. הנה שחקן שמשתלט על משחק כדורגל קריטי, חשוב, חד-פעמי, בלי שהוא משחק בכלל. הוא מנצח את המשחק רק מעצם ישיבתו על הספסל. מתי נדע להתעלות ונהיה מסוגלים להכיר בסוג כזה של גדולה? כריסטיאנו בועט במוסכמה הזו. כשאתה מספיק גדול, כריסטיאנו קובע, מספיקה ההשראה שאתה מעניק לחבריך ממקום מושבך על הספסל כדי לנצח משחקים. לא צריך יותר מזה.
זו גדולה שממקמת את כריסטיאנו במדרגה בפני עצמה, גם בקרב ענקי הספורט לדורותיהם ולענפיהם. אף אחד עוד לא ניצח אירוע בלי להשתתף בו. רונאלדו הוא הראשון. אני לא רואה איך מישהו משחזר את זה. אם מייקל פלפס ייקח עכשיו בריו עוד שמונה מדליות זהב – זה לא אותו הדבר. פלפס יצטרך לשחות ולנצח כדי לקחת, רונאלדו לוקח בלי לשחק.
לוקח, בלי לשחק (gettyimages)
ומה היה קורה אם היה נשאר על המגרש?
בסופו של דבר זה היה הטורניר הכי גדול של כריסטיאנו בדרג נבחרות. הוא עמס את נבחרתו על כתפיו והעניק לה את הגביע. עזבו רגע את המשחק עצמו, את מהלכיו ואת התפתחויותיו ותסתכלו רק על תמונת הניצחון.
מישהו יכול לדמיין תמונת ניצחון אחרת? (Gettyimages)
מובן, אפשר לרדת לפרטים ולתהות מה היה קורה אם רונאלדו לא היה נפצע והיה נשאר על המגרש עד תום המשחק, איך המשחק היה מתפתח במקרה כזה. אין לדעת. אפשר לנסות ולהפיק תובנות מהדקות הספורות שבהן שיחק. רק למען הרקורד: ובכן, בדקות האלה פורטוגל לא הייתה קיימת על המגרש. כריסטיאנו כמעט לא נגע בכדור והגול הצרפתי ריחף באוויר. לי הייתה הרגשה שפורטוגל הולכת לחטוף כאן כמו שברזיל חטפה מצרפת בגמר גביע העולם 1998, אבל אז כריסטיאנו נפצע ותמונת המשחק השתנתה לחלוטין.
פורטוגל מצאה את עצמה, שיחקה את הכדורגל ששיחקה לאורך כל הטורניר, כדורגל שמאמנה הכתיב לה, כזה שלא נסמך על רונאלדו, ובסופו של דבר התפתח משחק שקול שהיה יכול להיות מוכרע לכאן או לכאן. מה קרה לצרפת מהרגע שרונאלדו נפצע? מה בלם אותה? אין לי מושג.
זה לא היה טורניר טוב יותר או טוב פחות במונחים של כריסטיאנו. טורניר סטנדרטי שמשקף את מה שאנחנו רואים ממנו בדרך כלל במעמדים האלה. הגדולה של רונאלדו נבנתה גם על מה שהראה במשחקים גדולים, אבל לא במשחקים הגדולים באמת. ולמען הסר ספק, אני מתכוון למשחקים גדולים חד-פעמיים: גמר יורו, גמר צ'מפיונס, חצאי הגמר וגמר המונדיאל, קלאסיקו שמכריע אליפות. במעמדים כאלה, כשהוא נוטל בהם חלק, כריסטיאנו מסתפק בהופעות סטנדרטיות.
הופעה בינונית? מי יזכור? (gettyimages)
"אף אחד מהם לא היה יותר גדול מהמשחק עצמו – כריסטיאנו כן. לא רק מהמשחק עצמו הוא יותר גדול, הוא גדול מהחיים עצמם"
כשההיסטוריה של העידן הזה תיכתב, לכריסטיאנו יוקדש פרק מיוחד. כל השיאים שניפץ, כל הגולים שנתן, כל התארים – כל זה מתגמד מול היכולת שלו להאפיל על כל אירוע שבו הוא משתתף. זה באמת מה שמייחד אותו מכל הגדולים ששיחקו אי פעם את המשחק. אף אחד מהם לא היה יותר גדול מהמשחק עצמו – כריסטיאנו כן. לא רק מהמשחק עצמו הוא יותר גדול, הוא גדול מהחיים עצמם.
במהלך הגמר ולאחריו רק על רונאלדו דיברו, רק אותו צילמו, רק בו עסקו והתמקדו. מאות מיליונים צפו בגמר הזה וכל מה שהתרחש על המגרש היה בעיניהם טפל. רוי פטריסיו האומלל, שראוי כי הגמר הזה יקרא על שמו, סיים אותו כמו שוליית הקוסם ששאב השראה מהמאסטר – כאילו אין לו קיום משל עצמו. לא את הגול של אדר יזכרו מהמשחק, לא את הקורה של ז'יניאק בדקות האחרונות – זו הרי אותה התרחשות של גמר המונדיאל 78', כשכדור מרגליו של רנסנברינק התגלגל לשער הארגנטיני בדקות האחרונות של המשחק, אני מכיר אנשים שיכולים לשחזר כל אלפית שנייה מאותה התרחשות – מגמר היורו 2016 רק שתי תמונות ייזכרו: רונאלדו מורד מהמגרש ממרר בבכי ורונאלדו מניף את הגביע שחבריו לקחו בלעדיו. אבל מה יש להכביר מילים – גם את היורו של 2004 אף אחד לא זוכר בגלל הזכייה הבלתי נתפסת של יוון אלא בגלל הדמעות של מי שהפסיד – ילד בן 19 שכבר אז ידע איך באמת מנצחים משחק כדורגל.
רונאלדו לא נוהג להיעדר ממשחקים גדולים, חד-פעמיים. בכך הוא לא שונה משחקנים גדולים אחרים. רונאלדו כל כך מחויב למשחקים הגדולים, שהוא עולה אליהם גם כאשר הוא "לא כשיר במאת האחוזים". אני מתקשה למנות את מספר הפעמים שבהן שמעתי את השדר במשחקים הגדולים שרונאלדו משחק בהם מדגיש כי "ניכר על רונאלדו שאיננו כשיר בכל מאת האחוזים". אני לא יודע מה היה מצבם הבריאותי של משתתפי גמר הצ'מפיונס האחרון, אני יודע שרק לגביו נעשתה האבחנה ש"אינו כשיר בכל מאת האחוזים". זו אבחנה שנקבעה עוד בטרם המשחק החל וזכתה לתפוצה גלובלית. לא היה אחד שלא היה בקיא במצב כשירותו של כריסטיאנו, ואם בכל זאת פיסת האינפורמציה הזו נעלמה ממישהו הרי שעובדה זו שבה והוזכרה כמעט בכל נגיעה שלו בכדור.
כשיר בקושי (Gettyimages)
אני סבור שסביב רונאלדו קיימת תעשייה שלמה שמטרתה לרכך את הנפילות שלו, לתת להן הסבר, לנמק אותן עוד לפני שהן מתרחשות. אין לי ספק שלפחות חמישה שחקנים ששיחקו באותו גמר לא היו "כשירים בכל מאת האחוזים". שחקנים גדולים מוציאים מעצמם את מלוא היכולות גם כשהם "לא כשירים בכל מאת האחוזים". ממתי שחקנים מקצוענים, בשלב הזה של העונה, כן "כשירים בכל מאת האחוזים"?
זה חייב להיות המזל הרע שרודף אותו שוב ושוב לפני המשחקים האמיתיים שבהם כל העיניים נשואות אליו ובהם נבחן עד כמה הוא גדול באמת. מה שקורה בדרך כלל זה שכריסטיאנו, שכאמור "לא כשיר בכל מאת האחוזים", נותן את כל מה שיש לו אבל זה ברור שהכל היה יכול להיראות אחרת אם הוא כן היה "כשיר בכל מאת האחוזים". ראינו נגד חטאפה מה הוא יכול לעשות כשהוא "כשיר בכל מאת האחוזים".
אני לא מאשים כאן את כריסטיאנו בהתחזות, רק מצביע על הכישרון האמיתי שלו – זה שגורם לו להיות הדמות המדוברת והמובלטת כל עוד הוא נמצא בסביבה. גם כשהתפקיד שאותו הוא ממלא הוא שולי לחלוטין. תמונת הניצחון, בכל מצב, תמיד תהיה שלו. אותי זה מוציא מדעתי, אני לא מבין איך כל מי שמצוי סביבו נותר שווה נפש לתופעה המקוממת הזו. זהו, אמרתי, התרוקנתי, הוצאתי את זה מעצמי, עכשיו הוקל לי, לא חוזר לזה יותר.
אדר כבש את השער החשוב, אבל מי בפרונט? (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?