הפתיעו: חמש סנסציות אולימפיות שאסור לשכוח

המשחקים האולימפיים הם לא רק עניין לחובבי ספורט. מעולם לא היו כאלה. גם לא בעת העתיקה. מפגש בין עמים? בטח. סמל לתקווה לשלום ולאחווה? בוודאי. הזדמנות להצגת כל מה שטוב ונשגב באדם? ברור. ספורט? זה רק האמצעי למטרה גדולה יותר. 

ובכל זאת, האמצעי הזה סיפק כמה מרגעי ההתעלות הגדולים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה המודרנית. כי בני אדם מטפחים ציפיות. לטוב או לרע, רק לא להיות מופתעים. אלא שלהיות בצד המפתיע זה לא רע בכלל. ובמשפחה האולימפית זה בדיוק מה שהופך אותך לאטרקציה בארוחות החג. הסיפור שמעניין את הדודה. הגאווה שמעניקה לסבתא תחמושת למחסנית ההשווצה. המתיקות שמושכת את הנכדים והאחיינים. 

במהלך 120 השנים האולימפיות בעת החדשה היו לא מעט הפתעות. סנסציות אפילו. המגזימים קוראים להן "רעידות אדמה ספורטיביות". מיעוטן אכן גרם לרעידות משנה. לאדוות שטלטלו וניערו קצת את בעלי הציפיות, בעולם הספורט ובבית. אז לרגל משחקי ריו, ובהשראת חמש הטבעות שבדגל המפורסם, הנה חמש הפתעות אולימפיות אישיות שפשוט אסור לשכוח: 

הקטר שלא עצר 

אמיל זאטופק, שזכה לכינוי המפורסם "הקטר הצ'כי", הגיע למשחקי הלסינקי בתור רץ מצליח. הוא היה האלוף האולימפי בריצת 10,000 מטרים מלונדון והסגן בריצת 5,000. שנתיים לפני התחרויות בפינלנד, הוא קטף זהב בשני המרחקים באליפות העולם והתייצב בתור המועמד הבכיר ביותר לזכות בדאבל הריצות הארוכות ביותר על המסלול באיצטדיון. 

הציפיות היו ברורות ואמיל עמד בהן בצורה מרשימה. שוב זכיה בעשרת אלפים ועוד מאבק בריצת חצי המרחק. שם הוא הגיע לסיבוב האחרון כשהוא ממוקם רביעי, העלה הילוך וחרך את הדרך בדרך לזהב נוסף. ואז הוא קיבל הודעה שלא הותירה לו הרבה מקום להתלבטויות. 

אמיל זאטופק, התנשף בכבדות ותמיד נראה סובל (gettyimages)

קצין קומוניסטי שהוצמד לזאטופק הבהיר לאלוף שבכוונתו – אם ידע או לא, זה לא משנה – להשתתף גם במרתון. הלוא הוא כבר נרשם וראשי מפלגת השלטון בבית מצפים לזהב נוסף. העניין הוא שהקטר מעולם לא רץ מרחק כזה ובוודאי לא התאמן לכך. מחוסר ברירה, הוא נאלץ ליישר קו עם התכנית: להיצמד לרץ המרתון הטוב בעולם, ג'ים פיטרס, ולנסות להפתיע בסיום. 

שנים אחר כך סיפר זאטופק שפיטרס ניסה להיפטר ממנו כבר בתחילת הדרך. הוא פתח בקצב גבוה ואחרי 15 קילומטרים, במהלכם בזבז הרבה מכוחו, שמע פתאום את קולו של הצ'כי מאחוריו. "איך הולך לך?", שאל אמיל. בניסיון נוסף לשבור את רוחו של היריב, השיב פיטרס: "לאט מדי". ואז, כמו בריצה ה"קצרצרה" ל-5 קילומטרים, הקטר פשוט האיץ והותיר את יריבו מאחור. 

אמיל זאטופק זכה במרתון הראשון בחייו עם שיא אולימפי חדש. הוא כמובן אסף את מדליית הזהב שהוכיחה את שליטתו בכל הריצות הארוכות. ג'ים פיטרס אפילו לא הגיע לקו הסיום. 

לוחם במוסכמות

הפתעות בריצות הארוכות הן המרעישות מכולן. כאן אין תקלות טכניות שישנו סדרי עולם. כאן אפשר לגשר על חוסר ריכוז רגעי. כאן שולטות ההכנה, תכנית הפעולה והנחישות. ועל כל אלה גבר המפתיע הבא שלנו. 

וויליאם מרווין מילס, בן לשבט הסו, גדל בשמורת אינדיאנים מוזנחת במדינת דרום דקוטה שבארצות הברית. הוא זכה לכינוי מקאטה טקה הלה, שם שמשמעותו הוא "אהוב את ארצך". והוא אהב אותה דרך הרגליים.

בילי מילס, לוחם גם על המסלול (wikimedia commons)

כבר בגיל צעיר החל בילי להתאמן בריצה ובאגרוף, ענף אותו זנח במהרה. יכולותיו הקנו לו מלגת לימודים באוניברסיטת קנזס והוא סחף את נבחרתו להישגים בליגת המכללות. הוא השלים תואר בחינוך גופני והתגייס לחיל הנחתים. למשחקי טוקיו, אחרי שסיים במקום השני בריצת 10,000 מטרים במבחנים האמריקאיים, הוא כבר הגיע כלוחם בכוחות המילואים. 

בטוקיו איש לא שמע על בילי מילס. המועמד הברור לזכיה היה רון קלארק, שיאן העולם מניו זילנד. גם האלופים האולימפיים בולוטניקוב והאלברג היו מתחרים מאיימים יותר. 

קלארק נקט בטקטיקה מרתקת של האצות לסירוגין. בכל הקפה שניה הוא הגביר פתאום את הקצב והמתחרים המופתעים נשרו בזה אחר זה באפיסת כוחות. רק ארבעה יריבים הצליחו להישאר קרובים אל הניו זילנדי, ששיאו העולמי עמד על 28:15.6 דקות. בהמשך נותרו לרדוף רק מילס ומוחמד גאמודי התוניסאי, שניהם מעולם לא גמאו את המרחק בפחות מ-29 דקות. 

מילס נצמד לקלארק כשגאמודי מאחוריהם. בקשת האחרונה, רק לפני הסיום, התוניסאי נדחף קדימה וניסה לברוח. קלארק רדף אחריו ונראה היה שמילס משתרך מאחור. אלא שאז בילי לחץ על הדוושה, עקף בדרך הארוכה ממסלול מספר 4 וטס עד לקו הסיום לפני מתחריו. השעון הורה שלקחו לו 28:24.4 דקות – כמעט 50 שניות מהר יותר מהריצה הכי מהירה שלו עד כה. 

בילי מילס, הלוחם האינדיאני שאיש לא ספר, הפך לאמריקני הראשון שזוכה בריצת 10,000 מטרים אולימפית. והאחרון. 

בילי מילס, איש לא ציפה לו (gettyimages)

לוכד החלומות מהקריביים 

מאט ביונדי הגיע למשחקי סיאול עם חלום מתוק. "האלבטרוס", כך כינו אותו בשל מוטת זרועותיו הענקית, קיווה לזכות בשבע מדליות זהב אולימפיות ולהשוות את השיא שקבע מארק ספיץ 16 שנים קודם לכן. הוא היה קרוב, ממש קרוב. גם היה מצליח, אלמלא ההוא שאיש לא ציפה לו. 

אנתוני נסטי נולד בטרינידד והיה בן הזקונים. כשהיה בן 7 חודשים היגרה המשפחה לסורינאם וכבר בגיל 5 הזאטוט החל להתאמן בשחייה. הוא התקדם והשתפר, אבל במשחקי לוס אנג'לס סיים במקום ה-21 במשחה 100 מטרים פרפר. לא בדיוק בטופ העולמי. 

"האלבטרוס" מאט ביונדי. מוטת כנפיים עצומה (gettyimages)

ארבע שנים אחר כך, בלי הישגים גדולים במיוחד בדרך, הוא חזר לניסיון נוסף. בגמר הוא קיבל את מסלול מספר 6. על אדן הזינוק במסלול מספר 4 מתח האלבטרוס את כנפיו העצומות. השחיינים זינקו למים וביונדי הותיר גל של קצף ואת כל מתחריו מאחור. הוא חצה במהירות מסחררת את הבריכה בהלוך, הסתובב במהירות ושמר על הפער גם בחזור. כשהיה בטוח שניצח, בחר האמריקני לגלוש לעבר הקיר ולא לעשות תנועת חתירה נוספת. זה היה הרגע בו התנפץ החלום. אנתוני נסטי הגיע מאחור ובתנועה אחרונה של נחישות נגע בקיר. לוח התוצאות הורה: 1. נסטי 53.00 שניות. 2. ביונדי 53.01 שניות. 

מאית שניה הפרידה בין ביונדי, ששבר 4 שיאי עולם באותם משחקים, לבין הגשמת הציפיות המוזהבות. הוא לקח הביתה 5 מדליות זהב, אחת מכסף ואסף אחת נוספת מארד. 

אנתוני נסטי הפך למדליסט האולימפי היחיד בהיסטוריה של סורינאם ולשחום-העור השני בלבד שעולה מהבריכה לדוכן המנצחים. בולים הודפסו עם דיוקנו, שטר מיוחד עם איור של שחיין נכנס לשימוש, האיצטדיון המקורה בבירה נקרא על שמו וחברת התעופה הלאומית חנכה מטוס בשם "נסטי". על כנפי חלומו של אחד המריא יריבו ואיתו חלומות של מדינה שלמה. 

אנתוני נסטי על שטר בסורינאם. גיבור לאומי

מרגיש בנוח 

שנה לפני משחקי סידני, נוח נייני הצליח לשבור את השיא הלאומי. זה הספיק לו רק למדליית הכסף בריצת 1,500 מטרים באליפות העולם. גם הזמן הטוב ביותר של קניה לא היה מהיר דיו כדי להשיג את הישאם אל-גרוז', שיאן העולם ממרוקו.  

כעבור שנה נפגשו שוב השניים בגמר האולימפי באוסטרליה. אל-גרוז' לא שכח כיצד נותר בלי כוחות ארבע שנים קודם לכן וסיים רק במקום ה-14. הפעם הוא כיוון לזהב בלבד. בכל זאת, באותן ארבע שנים הוא נוצח רק פעם אחת. 

הפעם אל-גרוז' ונייני הובילו לאורך כל הריצה בקצב מהיר במיוחד. בהקפה האחרונה נותרו רק שניהם בתמונת הניצחון. הפנומן המרוקני הוביל בצעד, אולם מאה מטרים לסיום החל הקניתי להגביר את הקצב ו-15 מטרים מהפיניש עקף את יריבו שלא הספיק להגיב. נוח נייני, הבחור שבדרך כלל רק שימש כמכתיב הקצב עבור שיאן העולם, ניצח ושבר גם את השיא האולימפי בן 16 השנים.

נייני לא זכה במדליות אולימפיות נוספות. למען האמת, אפילו באליפות העולם הבאה באולם הוא סיים רק במקום השלישי. הישאם אל-גרוז' קטף שתי מדליות זהב אולימפיות ארבע שנים לאחר מכן, אבל מעולם לא שכח את הקנייתי שהפתיע אותו בגמר ההוא בסידני. 

נייני, לפני אל-גרוז' ולאגאט (gettyimages)

לחבק דוב 

"הדוב הרוסי", "אלכסנדר הגדול", "הניסוי", "קינג קונג הרוסי". אף אחד מהכינויים שלו לא הטיל אימה כמו להיכנס לזירה עם אלכסנדר קרלין. גדול המתאבקים בהיסטוריה הפסיד פעם אחת כשהיה בן 20. זה קרה באליפות ברית המועצות מול האלוף המכהן. הפסד 1:0 דחוק עליו נקם בשנה שלאחר מכן, אפילו שהיה חולה בשפעת ועדיין לא הספיק להתאושש מזעזוע מוח. 

אלכסנדר קרלין זכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות רצופות בהיאבקות בסגנון יווני-רומי במשקל הכבד מכולם –130 קילוגרמים. מבטו הקפיא את הדם בעוקריהם של יריביו והוא לא נוצח במשך 13 שנים ברציפות. למען האמת, בשש השנים שלפני משחקי סידני הוא לא איבד אפילו נקודה. עם ארבעה ניצחונות במאזן נקודות 0:13 הוא דרס את דרכו לגמר האולימפי. 

אלכסנדר קרלין בפעולה. הגדול מכולם (gettyimages)

מהעבר השני, אחרי ניצחון צמוד על יורי אבסייצ'יק הישראלי, התייצב רולון גארדנר. הוא היה דובון אמריקני מגושם, אך לוחמני. הוא היה האחרון בין תשעה ילדים במשפחתו, נער שגדל על עבודה קשה בחווה. איש לא יודע איך זה בדיוק קרה. עד היום ישנם אנשים ברוסיה שטוענים שההישג היה לא חוקי. גארדנר השמנמן הצליח להחזיק מעמד וצבר נקודה אחת בלבד. 0:1 שהפך להפתעה האולימפית הגדולה מכולן. אלוף היאבקות ראשון אי-פעם לארצות הברית.

שנתיים לאחר מכן הוא נפרד מחבריו במהלך טיול בשלג, נפל למי נהר קפואים ושרד בקושי עד שחולץ כעבור יום. הוא איבד אחת מאצבעות רגליו, אותה הוא מחזיק משומרת במקרר כדי לזכור שאינו בן אלמוות. עוד שנתיים חלפו והוא השמין למימדים של 215 ק"ג, לפני שהצליח להפחית ממשקלו ולהפוך למרצה מבוקש בענייני כוח רצון. שלוש שנים נוספות עברו ויחד עם שני חבריו הוא התרסק במטוס קל לתוך אגם פאוול. השלושה שחו במשך שעה במים הקרים עד שהצליחו להגיע לחוף באפיסת כוחות. ועדיין, אף אחת מכל הרפתקאותיו לא הדהדה כמו הרגע בו ניצח את אלכסנדר קרלין, האיש שפרש עם מאזן של 887 ניצחונות ורק שני הפסדים.

קרלין לא מעכל עד היום (gettyimages)

• פורסם במגזין הנוער "מקום בעולם"