כשצרפת מפוקסת היא בטופ העולמי

38 פרנק צרפתי עלה לי ביום שמשי אחד בנובמבר 1995 להגיע ולהתיישב מול איימה ז'אקה במשרד שלו, משרד מאמן נבחרת צרפת, בבית הנבחרות הצרפתיות בקליירפונטיין: רכבת פרברים ממונפרנס לרומבוייה ומשם בספיישל לבניין הזכוכית המרשים שמשקיף על מגרשי האימונים סביב.

כמה חודשים קודם לכן פירקה צרפת את אזרבייג'אן 1:10, בכיכובו של שחקן צעיר בשם זינדין זידאן, וכמה שבועות לאחר מכן היא הייתה אמורה לנקום את ליל הפארק דה פראנס, במשחק לפרוטוקול בקון, מול ישראל, במוקדמות יורו 1996.

אני לא זוכר כלום מהשיחה ההיא. דיברנו הרבה עליו ועל נבחרת צרפת, וכל אותו הרגע עמדה לי מול העיניים קלטת שישבה על המכתבה שלו ושם היה כתוב: "ישראל-אזרבייג'אן". אז שאלתי אותו על נבחרת ישראל. הרגע הזה, שבו הבוק הצרפתי הזה (שפעם שיחק עם גיורא שפיגל בליון) התרומם לעברי כשהוא מסתכל לי בלבן של העיניים ואומר "ל'אקיפ יזראליאן טרה טרה ביין" (נבחרת ישראל מאוד מאוד טובה), היה הרגע שבו הבנתי שהנבחרת שלו תזכה במוקדם או במאוחר בתואר עולמי חשוב. הוא אמר את המשפט הזה בשיא הרצינות, ואפילו בנימה קלה של חשש.

ז'אקה עם זידאן, השקפת עולם של אלופים (gettyimages)

שבועיים אחר כך ניצחו אותנו הצרפתים 0:2 במה שזכור יותר כמשחק שלקראתו אמר המאמן שלמה שרף כי "נבחרת ישראל היא כמו כלה ביום חופתה: היא יודעת שהיא הולכת לקבל, אבל לא יודעת כמה", ופחות משלוש שנים אחר כך הובילו אותה אותו ז'אקה ואותו זידאן לזכייה במונדיאל.

ז'אקה ישב על הספסל של ז'ראר הויה הזחוח בערב שבו ראובן עטר קלקל להם את חגיגות העלייה למונדיאל 1994, אליו מעולם לא הגיעו, ולמד את הלקח: צרפת זחוחה מפסידה לישראל. צרפת רצינית זוכה בכל תואר שהיא חפצה בו. למה? כי כשצרפת רצינית, היא נבחרת מהדרג הראשון בעולם.

ב-2004, במופע ראווה נדיב מדי לתקשורת – ערב רבע גמר יורו 2004 בפורטוגל – מופע שהיה בו שולחן עמוס בגבינות צרפתיות מסריחות אבל יותר מדי טעימות, נעמדתי מול פטריק ויירה, אולי הקשר האחורי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הצרפתי. שאלתי על צרפת, והוא ענה על טל בנין. מבחינתו, שאלה מעיתונאי ישראלי על נבחרת נשגבת כל כך כמו צרפת, הייתה כנראה לא לעניין. יומיים אחר כך, באצטדיון של ספורטינג ליסבון, שלח אנגלוס חריסטאס היווני את הצרפתים הביתה. שוב הזחיחות הכריעה אותם.

חריסטאס נוגח את צרפת הביתה (Gettyimages)

צרפת של ויירה לא משחקת ביורו הזה. את היורו הזה מארחת צרפת עמוסת שחקנים מדהימים, אבל נטולת כוכבים. אנטואן גריזמן משחק בקבוצה השלישית בטיבה בספרד, דימיטרי פאייט משחק בקבוצה השלישית בטיבה בלונדון, ופול פוגבה משחק בסך הכל בליגה האיטלקית, ואם לא ארסן ונגר, ספק אם הייתם שומעים על בלם כמו קוסיילני. צרפת של דידייה דשאן השאירה בבית את קרים בנזמה ואת מתיו ולבואנה, הייתה היחידה שפירקה את איסלנד והייתה היחידה שפירקה את גרמניה, באותה מקצועיות ונחישות של פלחה"ן צנחנים. צרפת היא נבחרת מרשימה בכל קנה מידה.

כשהיא לא זחוחה, צרפת משחקת את הכדורגל שאנחנו כל כך אוהבים: מהר, מרהיב, אתלטי, נחוש, לא מקרי, מתובל במהלכי כדורגל. צרפת היא הנבחרת המועמדת לזכייה הכי אנדרייטד שזכורה מבין המועמדות לזכייה, בגלל שעליה אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר שאמרנו ביורו הזה על איטליה, קרואטיה, וויילס או איסלנד, שיצפו בה הערב בהנאה מרובה ובמידה לא מעטה של קנאה.

וחוץ מזה, הגיע הזמן שגריזמן ינצח העונה את רונאלדו. מגיע לו.