"לא התעסקנו בזה ולא רצינו להתראיין אף פעם", מגלה אל"מ במיל' דן טורטן בתחילת השיחה. "אני מדבר בשם עצמי, אבל חווינו סוג של טראומה. אתה מקדיש עשר שנים מחייך לדבר, וכשנגמר אתה רוצה להתנתק. למען האמת כבר היינו במקומות אחרים בחיים".
אל"מ במיל' טורטן, בן 52, פרש לפני כשנה וחצי מהצבא. טייס F16 נועז, שבתפקידו האחרון שימש מפקד בסיס חיל האוויר בחצור, אבל לא לשם כך התכנסנו. אנחנו צוללים אחורה בזמן, לימים הטרום־צבאיים שבהם נחשב לשייט מהמצטיינים בארץ, ויחד עם אחיו רן הרכיב צוות מנצח בסירות מפרש מדגם 470. ספורטאים אולימפיים.
בהיסטוריית הספורט הישראלית יש מקום של כבוד לג'ודאית יעל ארד. תמיד יזכרו אותה כמי שזכתה במדליה האולימפית הראשונה בתולדות המדינה, ב־1992 בברצלונה. מדליה, ועוד מכסף. מאחר שלא זוכרים מי היה סגנו של בר כוכבא כנראה שמעטים מכירים את סיפורם של אלדד אמיר ויואל סלע, צמד השייטים שארבע שנים לפני כן, במשחקי סיאול, החמיצו היסטוריה כי לא התחרו ביום כיפור. ואם מישהו עדיין זוכר את צמד השייטים טורטן מאותם משחקים בקוריאה הדרומית, זה בהקשר אחר לגמרי, וגם בגלל אותו מועד. הם הספורטאים שבחרו לצאת לים ביום הקדוש ההוא, כשעד עכשיו מתנהל ויכוח אם למטרת תחרות או אימון.
"היום אתה אומר לעצמך ‘וואט דה פאק'", מסכים אלדד אמיר לחייך על החלב שנשפך לפני 28 שנה. "הרי בינינו, השארנו שם את המדליה מתנה לחבר'ה. תחשוב, היינו מפליגים על מדליה ראשונה של המדינה. כולם היו חוגגים ואף אחד לא היה אומר מילה על יום כיפור".
המשלחת הישראלית לסיאול 1988 (דן לנדאו)
שני זוגות השייטים יצאו לסיאול בידיעה שעל השיוט ביום כיפור הם ייאלצו לוותר. בשיט אולימפי כל מדינה רשאית לשלוח צוות, או שייט אחד, על כל דגם של סירה. המתחרים יוצאים לעשרה שיוטים שמתפרשים על פני כמה ימים ומקבלים דירוג בהתאם למיקומם. מסך הנקודות הנצברות מופחת הניקוד שניתן לשיוט החלש ביותר. הצוותים הישראלים הבינו שהם יצטרכו לוותר על השיוט בכיפור ועל הנקודות שהיו יכולים לזכות בו.
"ההוראה היא מאז ומתמיד ולכל תחרות", מבהיר אורי אפק, שניהל את המשלחת הישראלית למשחקים בסיאול. "היו ספורטאים שלא נסעו כמו הסייפת לידיה חטואל, שהתחרות שלה הייתה אמורה להיות ביום כיפור. מאחר שלשייטים יש אפשרות לוותר על אחד השיוטים, הם לקחו על עצמם את הסיכון".
אמיר מספר שהם ידעו על רוע הגזירה, אבל זה אכל אותם. בדגם סירות ההולנדי המעופף הוא וסלע נחשבו לזוג חזק. ארבע שנים לפני כן, באולימפיאדת לוס אנג'לס, סיימו במקום השמיני.
"אני צם ביום כיפור אבל הייתי יכול לצום ולהפליג, זה לא הפריע לי מבחינה דתית או הלכתית", מספר אמיר. "הסיפור היה ידוע הרבה זמן מראש ובחשבון הנפש שלי כאב שלא נעשה מספיק כדי להזיז את מועד התחרות. אפשר היה לדאוג שהדגם שלנו לא יפליג באותו יום, אבל היה צריך עבודה של עסקנים".
אלדד אמיר, הרבה מים זרמו מאז (יוסי אלוני)
"הם שטים"
באולימפיאדה, לא פעם, ענף השיט עורך את תחרויותיו הרחק מהעיר המארחת, תלוי כמובן בקרבה לים ובאיכות המתקנים. בקוריאה הדרומית המשחקים נערכו בסיאול, אבל השיוטים התקיימו בפוסאן, כ־330 ק"מ מהבירה. אז בזמן שרוב המשלחת ואנשי התקשורת התרכזו בסיאול, השייטים ומאמניהם היו רחוקים מאוד מהעין.
"צריך לזכור שאנחנו עוד לפני עידן אינטרנט ויש רק רשת מידע מקומית", אומר אמיר. "מערכת תקשורת שחיברה את הסיפור האולימפי תחת מטריית מידע אחת, ורק תוצאות. היינו בפוסאן שמונה אנשים מבודדים מכל העולם. מבחינה מקצועית זה היה אדיר, כי יכולת לעבוד בשקט ולהוציא את המיטב".
אמיר נזכר איך ממש לפני ערב יום כיפור נאלצו להגיע למרכז התקשורת ולהסביר שבגלל קדושת היום הם ייאלצו לוותר על השיוט שלמחרת. לפנות ערב נפגשו עם הטורטנים למה שקראו ארוחה מפסקת. "אנחנו יושבים והנושא מונח על השולחן", נזכר אמיר. "אנחנו בסך הכל משלחת של שמונה אנשים, עם שלושה מאבטחים ועוד שופט שהיה באירוע. סוכם שלא מפליגים ביום כיפור. עזוב אותי – קח את יהודה בן חיים, המתאגרף. הוא היה צריך להישקל בשתיים בצהריים. התחרות שלו נקבעה ליום שלמחרת. לא נתנו לו בגלל חשש מחילול החג".
בבוקר יום כיפור ירד סלע למרינה לטפל בסירה ואילו אמיר ניגש לחוף הסמוך לנקות את הראש, עצבני מהמחשבה שבאותו זמן מתחרים בלעדיו. הטורטנים לא נצפו באזור. היחידי שפגש אותם היה אהרון בוצר, ממקימי ענף גלישת הרוח בארץ ושופט בינ"ל. "אמרתי להם: 'אם תרדו למים, אתם יכולים להיכנס לצרה שתשלמו עליה לכל החיים'", הוא מספר. "זו הייתה דעתי, אבל הם לא שמעו בקולי. אסור היה לבזות את הדת".
מי שעדכן את אמיר ביציאה של הטורטנים לים היה דווקא שייט ברזילאי. "הוא אמר לי ‘מכל הדאווין שלך על יום כיפור, מה השייטים של ה־470 עשו בים?'", נזכר אמיר. "הם במלון, אני עונה לו. הוא ממשיך ‘תסתכל על התוצאות'. אני פותח את התוצאות והם שם. בדיוק אני יורד למטה ואז הטורטנים נכנסים. שואל אותם 'מה, חבר'ה?', והם באגביות זורקים 'סתם הפלגנו לראות מה קורה'. סחתיין עליכם".
הטורטנים, הם יצאו לים (יוסי אלוני)
באותו זמן, אפק, מנהל המשלחת, קיבל דיווח ראשון בסיאול על המתרחש בפוסאן. "אני והמתאגרפים הלכנו לבית הכנסת ואז בא מישהו בבהלה ‘אני רואה על המסך שהם שטים'", סיפר. "הרי רואים בתחרות מי נמצא והיכן. אמרתי ‘זה לא יכול להיות'. למחרת יום כיפור התחלנו בבירורים".
הדיווחים שהגיעו מפוסאן היו מקוטעים, לא ברורים. בהתחלה דיווחו שהטורטנים התחילו וסיימו את השיוט, אחרי זה שהתחילו אבל לא סיימו, ובסוף היו אלה השייטים שאמרו שירדו לים, אבל רק לשם אימון. "היינו רחוקים, תלושים, לא עניינו אף אחד", אמיר מספר. "הסיפור יכול היה לעבור בלי שהיה מתפוצץ. הם סיימו את השיוט במקום התשיעי ואחרי זה, במשך השבוע הצליחו להעלים את עצמם מלוח התוצאות. יואל התרגז במיוחד ופוצץ את הפרשה באחד הראיונות שנתן. הוא רתח שאף אחד לא אמר מילה".
טורטן לא אוהב לחזור לאותם אירועים. "כל הזמן אמרתי שבדיעבד זו הייתה טעות", הוא מודה. "אבל בזמן שהחלטנו שאנחנו יוצאים לים זה היה חשוב לנו. ברור שאם היינו יודעים שזה מה שיקרה לא היינו נכנסים למים. היינו בים, בזה אין ספק, אבל אחרי זה התעסקו אם כן התחרינו או לא התחרינו. יש תוצאות רשמיות של האולימפיאדה ואין בכלל ספק שלא התחרינו. התאמנו".
ראשי המשלחת עוד שקלו לתת גב לגרסת הטורטנים שהיה מדובר רק באימון, אבל התקשורת החלה להוציא נתונים מפוסאן ובארץ התרבו הקולות להחזיר אותם הביתה. הטורטנים חזרו לישראל עוד לפני סיום התחרות ובארץ סרבו שהנושא ירד מסדר היום. דן טורטן הגיע לדיון בוועדת הספורט של הכנסת, שם חזר ואמר לנוכחים שהפרשה נופחה לממדים גדולים מדי. הם ירדו לים, אבל לא התחרו ולא ייצגו את המדינה.
יו"ר הוועדה, פנחס גולדשטיין, שאל איפה ההיגיון, השכל הישר? טורטן ענה: "לא עשינו באותו יום משהו שונה באופן מהותי ממה שעשו שאר חברי המשלחת בפוסאן. חלקם היו במעגן ועסקו בהכנות". גולדשטיין הראה לטורטן טופס מהתחרות האולימפית וטורטן המשיך ואמר שיש לו השגות לגבי אותו מסמך.
"גם היום אני אומר שחלק מהדברים שפורסמו הם מסמכים מפוברקים, לא נכונים", טורטן משוכנע. "יש אולימפיאדה, יש תוצאות, יש פרסומים רשמיים, אז כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה. הכל שם ברור".
(רפרודוקציה: אבשלום שושני)
אותו דיון בכנסת הרתיח את אמיר, במיוחד האמירה של טורטן שלפיה מה שהם עשו היה בערך כמו מה שהוא וסלע עשו. הוא שלף תצהיר של חברו, השייט הברזילאי קרלוס וונדרליי, שהתחרה במקצה של הטורטנים. הברזילאי אפילו צייר לבקשת אמיר את מיקום הסירות באותו יום. "העמידו אותי בפינה", אמיר הסביר את הצד שלקח. "ברגע שאני הפכתי להיות השקרן אז מאוד חרה לי. מבחינה תקשורתית זה עמד מילה שלנו מול מילה שלהם. זה הפך לעימות".
מי עימת?
"אני זוכר שהברזתי דקה לפני תכנית של רפי רשף, כי הוא אמר לי שהוא מביא את טורטן כדי לעמת אותו מולי. אמרתי 'אתה עושה ממני צחוק, אני מולם?'".
טורטן אומר שגם היום הוא לא כועס על סלע ואמיר. "ממש לא. בלהט הרגע, בתוך האולימפיאדה, יש הרבה אמוציות, בטח אצל כאלה שהגיעו כל כך קרוב ובסוף לא הצליחו. אז אולי הם אמרו כמה דברים שלא היו צריכים להיאמר, אבל לא מעבר לזה. לא הייתה שום יריבות בין הצוותים".
ועדת העליהום
בהתאחדות לספורט, שאיגוד השייט היה תחת פיקוחה, החליטו לא לעבור בשתיקה על המקרה והקימו ועדת בדיקה מיוחדת שכללה את השופט שאול אלוני ז"ל ועו"ד עובדיה רזיאל ז"ל, שניים שבמשך שנים עסקו בתחום המשפט והספורט. אליהם צוות צבי זיבלט, מוותיקי ענף השיט בישראל.
"למזלי היו"ר היה השופט אלוני, איש מיוחד ועצמאי בדעותיו", מספר זיבלט. "הוא שמר מכל משמר שלוועדה לא תזלוג פוליטיקה. היה מקצועי לחלוטין. לא רוצה להישמע פואטי, אבל הדיון היה יבש וענייני".
ככה נראה אז עליהום (רפרודוקציה: אבשלום שושני)
אביהם של האחים טורטן שכר לטובת בניו את שירותיה של עו"ד מיכל שקד, שכלל לא התמחתה בספורט. "לקחתי מהם שכר טרחה נמוך"", נזכרת שקד. "זה היה עניין עקרוני וחשבתי שמה שעשו להם הוא מעשה נבלה שפוגע בחופש הדעה. לא העזתי לטעון את זה בפה מלא, כי אסור היה בארץ להגיד דברים כאלה, אז טענתי בקול ענות חלושה".
איך הרגשת בדיון מול ההתאחדות לספורט?
"ההתאחדות לספורט הייתה לגמרי נגדם. אני לא יודעת אם היו לחצים פוליטיים, אין לי מושג, אבל היה עליהום גדול".
זה היה דיון סוער שארך כמה פגישות. עלו עדים כדי להעיד, אבל בסופו של דבר ההחלטה הייתה כואבת וחריפה – הרחקה לחמש שנים מכל פעילות, שמשמעותה פגיעה אנושה בקריירה של האחים טורטן. בהחלטת הדיינים נכתב: "איננו מאמינים לאחים טורטן. אנו סבורים שהם אכן נטלו חלק בתחרות תוך הפרחת מסיכה של עשן וכזבים". עוד הוסיפו: "הם הפגינו זלזול מוחלט בנהלים, ביזו את שם ישראל ומשלחתה, בעוד שיתר חבריהם למשלחת הקפידו למלא את ההוראות גם כשנפגעו הישגיהם".
טורטן כועס כשהוא נזכר באותם ימים. "ההחמרה הייתה חסרת פרופורציה. באותה אולימפיאדה היה את הסיפור של האצן בן ג'ונסון שנתפס על שימוש בסמים. בראייה ספורטיבית, זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. אותו הרחיקו לשנתיים מפעילות בינ"ל ואותנו החזירו באמצע האולימפיאדה, ובארץ ועדה מצחיקה השעתה אותנו לחמש שנים. אחרי שנה ביקשו מאחי שיעשה טובה ויאמן מועדון שיט בגינוסר. אמרו להם 'אם הוא יאמן, לא תוכלו להתחרות'. הפכו אותנו למוקצים. אם אתה שואל אותי, זה קשור לאותה צביעות ומוסר כפול. הסיפור של הדת לא פתור אצל חלק גדול מאיתנו".
כאן טורטן בחר לחזור לסוגיית התחרויות ביום כיפור והדברים שלו כעת נוקבים. "הייתי מפקד יחסית בכיר בצבא והיה ברור שאנחנו חלק ממערכת ומכבדים את חוקי הדת ודואגים. אם זה היה שחקן ערבי, זה בסדר? הרי הוא גם ישראלי, ואם לערבי נותנים אז למה ליהודי לא?".
זה לא קשור אצלך לטראומת סיאול?
"לא, אבל מכיוון שהייתי בתוך הדבר אז לאורך השנים חשבתי על הנושא. אי אפשר להיות חלק מחבר העמים הדמוקרטיים, המערבים, הנאורים, להשתתף במפעל כמו אולימפיאדה ולקבוע לספורטאים שמטעמי דת הם לא יכולים להשתתף בתחרות. זה לא מסתדר עם מדינה מודרנית".
דן טורטן יחד עם עורכת הדין מיכל שקד. ימים קשים (עדי אבישי)
האחים טורטן ועו"ד שקד הגיעו לערעור בבית המשפט המחוזי אצל השופט אורי שטרוזמן. "הטיעון היה משפטי, בעיקר על הסמכות של ההתאחדות לספורט", מספרת עו"ד שקד. "יש דבר להגיד לבן אדם ‘זה לא יפה שאתה הולך לים ביום כיפור' ודבר אחר להגיד לו ‘אסור לך ללכת לים ביום כיפור'. כשאין חוק – האם עיריית ת"א למשל יכולה להגיד שאסור לך לנהוג ביום כיפור? מה היה בפסק הדין של הערעור? השופט שטרוזמן גער בי על כך שהעזתי לטעון את הטענה ודחה את הבקשה".
עו"ד שקד זוכרת את אווירת הנכאים אחרי ההפסד בערעור. "האחים היו צעירים ומוכשרים והשייט היה מאוד חשוב להם. בדרך כלל כשאתה עורך דין והקליינט מפסיד אז הוא מסכן, אבל פה הם ממש שברו את לבי. אמרתי 'אין מה לעשות יותר, הפסדנו פעמיים'. דווקא השותף שלי במשרד אמר 'מוכרחים לערער'. אמרתי 'בשביל מה, לשפוך להם חומצה על הפצעים?'. הוא ענה ‘אי אפשר להשאיר את זה ככה'. היה סיכון גדול, אבל ערערתי לבית המשפט העליון".
טורטן זוכר את הימים ההם. "חרב עלי עולמי. עשר שנים מהחיים זה מה שעשינו, זה מה שרצינו. כל מקום עם דגל המדינה מתנוסס. קיבלנו סטירה, אגרוף לבטן, אבל אם אתה מגיע לאולימפיאדה ונמצא בעשיריה העולמית הראשונה אתה חייב להיות פייטר באופי. ידענו שהצדק איתנו ולמזלנו הייתה לצדנו מיכל שאמרה 'אני הולכת לעליון גם אם אתם אומרים 'לא'".
דיונם של האחים טורטן התקיים בפני הרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, ואת השופטים אהרון ברק ומיכאל בן יאיר.
בפסק הדין שניתן ב־28 במרס 1991, כשנתיים וחצי אחרי המשחקים האולימפיים בסיאול, היה זה השופט בן יאיר שניסח את רוב המסמך ובסופו כתב: "ההתאחדות לספורט היא ארגון וולונטרי־מונופוליסטי, והנושא שעמד לדין במוסדותיה בעניין שבפנינו (הגישה להפרת הוראה הקשורה לקדושת יום הכיפורים) אינו נמנה עם תחום ההתמחות הספציפית שלה. על כן, היה על ההתאחדות לספורט לנהוג בזהירות ובתבונה בבחינת עניינם של המערערים. בחינת פעולתה של ההתאחדות לספורט מעלה שהיא לא נהגה כך. החלטתה של ההתאחדות לספורט, בדבר הקמתה של הוועדה, מיום 20.10.1988, והחלטתה של הוועדה מחודש מרס 1989 לוקות בחריגה מסמכות, בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ובהיעדר סבירות. על כן אני מציע לחברי הנכבדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינה של הערכאה הראשונה ולהצהיר שהחלטתה של הוועדה בטלה מעיקרה".
גם השופטים שמגר וברק הסכימו עם פסק הדין של בן יאיר ולזכות כל אחד מהטורטנים נקבע פיצוי של 15 אלף שקלים על ההליך הבלתי ראוי שאליו נקלעו.
הטורטנים עם נשיא המדינה דאז חיים הרצוג (דן לנדאו)
"כעורכת דין הייתי מאוד גאה במאבק ובתוצאה", מספרת עו"ד מיכל שקד. "אבל כבן אדם הייתה לי עוגמת נפש גדולה, כי זה לא הועיל. הם כבר לא היו יכולים לחזור לשייט תחרותי, איבדו את התנופה. כתבו עליהם באהבה כי זה סיפור ששווה סרט, רק בלי הפי אנד".
הטורטנים ניסו לחזור למים, אבל השנים מחוץ למסלול התובעני של תחרויות הורידו מהם את החדות. "סביר להניח שאם היינו משלימים את סיאול היינו מנסים לפחות עוד אולימפיאדה אחת, אולי אפילו שתיים. עוד לא היינו בשיאנו כשהפסקנו לשוט. אבל החיים לקחו אותנו למקום אחר שאני בכלל לא מצטער עליו. במידה מסוימת אפילו שמח. למדתי רפואה בעתודה, סיימתי לימודים ובגיל 26 הלכתי לקורס טייס. פרשתי לפני שנה וחצי כשבתפקידי האחרון שימשתי כמפקד בסיס בחיל האוויר. רן היום מנהל בחברת מחשבים, חי בארה"ב. קיבלתי הזדמנות לעשות דברים שאהבתי ושהיו להם משמעות גדולה ברמה האישית והלאומית".
צבי זיבלט לא עזב את השייט וכשהוא מסתכל לאחור על הפרשה הוא אומר: "הייתה לטורטנים עורכת דין מבריקה, משכמה ומעלה. בגדול הם ניצחו כי הגיעו לעליון שקבע, ולא יכולתי שלא להסכים, שהוועדה הוקמה בחטא. אז בבית המשפט הניצחון היה שלהם אבל הספורט גם ניצח, כי מה שהם עשו, אסור היה לעשות".
דן טורטן ליווה את בתו לים כשהתחרתה בשייט מפרשיות. פגש שם לא פעם את הדמויות מ־88'. זיבלט, אלדד אמיר, שעדיין שופט בתחרויות. אמיר מספר שהם מחליפים שלום מנומס, בטח לא חברים.
רק שהטורטנים לא איבדו את האהבה למים. כשהם נפגשים בחופשות, זה תמיד ספורט ימי שכולל גלישת רוח, קייט סרפינג. הסטטוס של דן בווטסאפ הוא "מפליג". שאלתי את הטייס הבכיר מה הוא מעדיף אחרי כל השנים, ים או אוויר? "שאלה לא פשוטה", הרהר לשניה. "אני מאוד אוהב את הטיסה, אבל אם אתה שואל, הזהות שלי היא בים. שם התחלתי וזה אף פעם לא יעזוב אותי".
אנשי ים, קודם כל (יוסי אלוני)
מה דעתך על הכתבה?