זמן לא רב עבר מאז פטירתו של משה רש, שנולד והלך לעולמו באותו תאריך (5 באפריל). לימים שחקן כדורסל וכדוריד, מאמן ומנהל אגדי שהגיע לארץ כניצול שואה. "אבי נולד ב-1930 באוסטרבה שבצ'כיה", מספר בנו, אבי רש, שגם אימן את מכבי תל אביב בכדוריד זה ואף זכה עמה בגביעים ואליפות. "בדצמבר 1939, קצת לפני היותו בן 10, הוא ומשפחתו עזבו את כל החפצים שלהם וברחו מהנאצים דרך איטליה בדקה האחרונה".
"הוא עלה לארץ בגיל 10, דובר גרמנית. בגיל 17 נלחם במסגרת ה'הגנה' ולימים זה הפך להיות 'גדוד 54', הגדוד שממנו ייסדו את חטיבת גבעתי. שם הוא נלחם במלחמת השחרור ובכל המלחמות שאירעו בתקופה זו. הוא היה אחד משורדי 'שיירת בן שמן' המפורסמת, שעלתה לירושלים לספק מזון וציוד, הותקפה ממארב ונהרגו שמה 13 חיילים".
"דבר ראשון שאבא שלו דאג שיהיה לו בראש ובראשונה, לפני בית ספר ודברים כאלה, זו מסגרת ספורטיבית שהוא יוכל להסתגל בתוכה", מסביר אבי רש על ימיו הראשונים של אביו בארץ. "בשנים בהן הוא שיחק הייתה קבוצת מכבי צפון, שעם השנים הפכה למכבי ת"א כדוריד, ומשם למעשה התחילה כל הקריירה הספורטיבית שלו. בנוסף לכדוריד, הוא שיחק גם בכדורסל וכדוריד 11. אחרי שהוא פרש ממשחק, הוא התחיל לאמן את מכבי צפון, זכה איתה בשני גביעים ב-1964/5 ושני גביעי מדינה".
משה רש, במרכז, מכביסט אמיתי (איגוד הכדוריד)
"לאחר כל ההצלחה הזו, הוא נבחר לאמן את נבחרת ישראל", ממשיך אבי, שחקן עבר מצליח בעצמו. "ולאחר שסיים את קריירת האימון שלו הוא עבר יותר לתפקידים הנהלתיים ומעורבות בספורט, שגם הם היו בחלק גדול מאוד למען מכבי ת"א, המועדון שבו גדל וצמח לאדם שהיה. הוא היה יושב הראש של אגף הספורט די הרבה שנים, הוא היה פעיל במרכז מכבי, שם שימש בין היתר כחבר הנהלה, והיה גם חבר הנהלה בוועד האולימפי".
"הדרך שעשיתי עד עכשיו כוללת הרבה מאוד סגירות מעגל ביני לבין אבא שלי, כי למעשה דרכי דומה לדרכו, למעט בסיפור הבריחה מהנאצים, העליה לארץ ועוד ועוד. בפן הספורטיבי, הדרך היא כמעט אותה דרך", מנתח רש. "מספורטאי למאמן, למנהל אגף ספורט ופעיל וסגרנו לנו הרבה מעגלים גם באליפויות ובגביעים שלי".
כשנשאל עד כמה אביו דאג להשריש בו ולספר לו על ההיסטוריה שלו, עונה רש: "אבי היה אדם מאוד חברותי וכאחד כזה הוא אהב מאוד לשמר ולספר, אז היינו חלק מהכל. הוא היה מרצה על סיפורים שלו ואני זוכר שתמיד היינו הולכים איתו לשמוע. כל הבריחה שלהם מהנאצים היא סיפור מרתק בפני עצמו. אביו היה קצין בצבא הצ'כי, וכשהוא נקלע למחנות ההשמדה הוא הצליח איכשהו לשחד את אחד הפקידים הנאצים באמצעות המגפיים היוקרתיים שלו, כיון שאלה היו מגפיים של קצין. הזכרון של אבא שלי הוא שאביו חוזר הביתה יחף, ללא המגפיים, ואומר להם לארוז את כל הציוד ולעזוב את הבית ולעלות ארצה. וזה סיפור לא מובן מאליו כשאבא מקבל החלטה כזאת, הוא ויתר על המון דברים בדרך".
אבי ומשה רש, משמאל. דרך ספורטיבית דומה (איגוד הכדוריד)
"למרות שהוא היה מכביסט וצהוב בכל תא בגוף שלו, אין שום אדם ששנא אותו בהפועל. אורי אפק, שאפשר להגיד מזוהה עם הפועל, הוא אחד החברים הכי טובים שלו", מזכיר רש. "ויש עוד מספר אנשים בכירים בצד האדום של העיר שהיו קרובים ללבו של אבי. וזה עוד דוגמה לגדולה שלו להתחבר לכל האנשים, גם אם הם אויבים ספורטיביים בצורה הכי מוקצנת שיש".
כשנשאל עד לאיזה שלב בחייו אביו הקדיש את כל כולו למען העשייה בספורט, משיב רש: "למעשה עד הרגע שהוא עוד היה במצב של לעבוד, שזה בערך 4 שנים לפני מותו, בגיל 82, הוא נתן כל מה שיכול היה לתת למען הספורט, למען הכדוריד, למען מכבי. עד ליומו האחרון הוא היה חבר בוועד האולימפי ותמיד התעקש לבוא, לומר את דעתו ואהב את הספורט בכל נפשו ומאודו".
חבורת הגדר, משה רש וחבריו (ארכיון המשפחה)
"מעטים כלא היו הפעמים שהוא התייחס ולו לרגע אחד בענייני פוליטיקה – זה לא עניין אותו, עניינה אותו רק העשייה הספורטיבית", מדגיש אבי רש. "הוא באמת היה איש מיוחד, בתור אבא הוא אהב תמיד להיות עם כל המשפחה. כשיצאנו לטיולים הוא אף פעם לא נשאר או השאיר מישהו בבית ולא בא יחד איתנו. לימים דיברנו על זה לא מעט ואני זוכר שהוא אמר שהכיף האמיתי שלו זה רק עם המשפחה שלו, שאין לו מה לנסוע לבד או בלי מישהו, תמיד כל המשפחה ביחד".
"כשהוא נפטר, עשינו איזשהו טקס להנצחתו במשחק של מכבי ת"א נגד הפועל ראשון לציון. הזמנו כל מיני אנשים שיבואו לנאום", מסכם רש. "הגיעו משהו כמו 30 שחקני עבר שהוא אימן בכל מיני דורות, מסוף שנות ה-50' ועד לשנות ה-70' המאוחרות, הגיעו אנשים שהגיעו מכל הקצוות רק בשבילו. זה היה ממש מרגש".
אבי רש, ממשיך את הדרך (איגוד הכדוריד)
מה דעתך על הכתבה?