פעם הייתה כאן נבחרת, לזמן קצר

אני זוכר את ההרכבים בעל פה, מביא אותם ישר מהראש, בלי גוגל, בלי כלום. ההרכב שלנו זה: חודורוב, בנבנישתי, מוייססקו, אמר, לבקוביץ', טיש, נהרי, סטלמך, רפי לוי, מנצ'ל וגלזר.

מההרכב שלהם אני זוכר תשעה: שושקיץ', דורקוביץ', יוסופי, מילאדינוביץ', טאקאץ', קובאצ'ביץ', מואיץ', קוסטיץ', צבינאץ'. עם השניים הנוספים נתקעתי. לא סתם נתקעתי. אלה שאני זוכר היו מוכרים עוד לפני המפגשים עם ישראל. שמענו עליהם, קראנו עליהם, היה להם שם עולמי. יוגוסלביה הייתה מעצמת כדורגל עולמית. הכרת את שמות כוכביה כפי שהכרת את שמותיהם של כוכבי אנגליה וברזיל. מי לא שמע על שושקיץ', יוסופי,  מואיץ', טאקאץ',  קוסטיץ'? כל מי שהתעניין בכדורגל שמע עליהם, בטח ילדים שאין להם כלום בחיים חוץ מספורט.  

האמת היא שגם את ההרכב של נבחרת יוון, ששיחקה עם ישראל ויוגוסלביה באותו בית בטורניר הקדם אולימפי, אני זוכר בעל פה, אבל קצת מתבייש לשים אותו עכשיו על הנייר. זה כדי שלא יחשבו שהראש שלי מלא בשטויות.  

לא פעם אני שואל את עצמי מי כאן אוהד היום את הנבחרת. אני לא מכיר סביבי אחד כזה. הנבחרת אז הייתה של כולם. לה ולצה"ל היה את אותו מעמד. אהדו אותה באותה אדיקות שבה אהדו קבוצות, והחשיבות שייחסו לה הייתה הרבה מעבר לחשיבות שיוחסו לקבוצות. 

הציפיות מהנבחרת היו צנועות. המושג "להפסיד בכבוד" רווח אז. זה היה יעד כי נבחרת ישראל תמיד הפסידה אבל לא תמיד בכבוד. אבל גם זה התקבל בהבנה. היה ברור שהבחורים עושים כמיטב יכולתם ושיכולתם איננה רבה. שייע גלזר רכש את מעמדו מסוף שנות ה-40 ולאורך שנות ה-50 משום שהיה היחיד שכבש במשחקים שבהם הנבחרת הובסה. 

כשישראל שיחקה במוסקבה נגד ברית המועצות בקדם אולימפיאדת מלבורן 1956, התוצאה לא עניינה. היה חשוב שהמטוס המריא בשלום ונחת בשלום, אנשים הזילו דמעה נוכח המפגשים בין שחקני הנבחרת לבין היהודים שמעבר למסך הברזל, דגל ישראל התנוסס באצטדיון גדוש ב-80 אלף צופים, מהם 25 אלף יהודים. זה מה שהיה חשוב, לא התוצאה. 0:5 לברית המועצות הייתה תוצאה שהתקבלה בהבנה, היא לא פגמה בעוצמת האירוע, היא גם הייתה מוכרת. ישראל השיגה הרבה פעמים תוצאות כאלה. 

בגומלין נגד ברית המועצות סטלמך נתן גול שהשווה את התוצאה למשך כמה דקות. הגול הזה התקבל כאן כמו שהתקבלו תוצאות ההצבעה באו"ם, כ"ט בנובמבר. עצם הכיבוש היה העניין, לא התוצאה הסופית: שחקן ישראלי, יליד הארץ, נותן ליאשין גול. ועוד בראש. 

הכניע אפילו את יאשין. סטלמך (אסף קוטין)

לחודורוב היה מעמד זהה לזה של בן גוריון. יותר מאשר לבן גוריון. לבן גוריון היו מתנגדים, לחודורוב לא. חודורוב לא מנע הפסדים, הוא הציל מתבוסות. ותמיד הוא גם נפצע תוך כדי זה, מה שעוד יותר העצים את דמותו. נגד ברית המועצות ברמת גן הוא נפצע בכתף, נטש את השער ל-20 דקות, הוחלף על ידי שחקן שדה, דודו קרמר, וכשחזר לשער אחרי טיפול, האדמה רעדה. 

נגד וויילס בקארדיף ב-58' הוא שבר את האף והמשיך לשחק. רק בגללו הפסדנו רק 2:0. תוצאה מכובדת. גם בבלגרד חודורוב נפצע כמה דקות לסוף. ראשו נחבט בקורה, אבל חודורוב המשיך. חודורוב לא סתם היה "חודורוב", הוא היה ממגיני מצדה ומנצורי נגבה. הוא בגופו בלם והציל. 

זה הרקע שעל פיו צריך להתייחס למה שגיולה מאנדי חולל כאן במהלך כמה חודשים שבין סוף 1959 ולאורך 1960. סך הכל שנה אחת. מאנדי נשאר כאן עד 1963, אבל כבר ב-1961 נבחרת ישראל חזרה להיות נבחרת ישראל. 

חמישה מתוך שבעת מאמניה הראשונים של נבחרת ישראל היו זרים: אגון פולק, לאיוש הס, ג'ורג' סקלי, ג'ק גיבונס, גיולה מאנדי. ביניהם אימנו אותה ג'רי בית הלוי ומשה וארון. האחרון לפרק זמן קצר של פחות משנה – בין גיבונס למאנדי. 

לא רק הנבחרת העסיקה מאמנים זרים. החל משנות ה-30 ולאורך שנות ה-40 וה-50 ובחלק גדול משנות ה-60 עבדו כאן המון מאמנים זרים. ישראל הייתה צמאה לידע. רווחה כאן ההכרה שמדובר בתחום עיסוק שהישראלי מצוי בו עדיין בשלב הזחילה. נדרשו מומחים בעלי ידע זר שיסייעו לו לעבור משלב לשלב: קודם כל להזדקף, אחר כך לעמוד, להתייצב, לא ליפול על התחת, ואז להתחיל לפסוע בכוחות עצמו. 

אלה שהגיעו הנה לא היו דגי רקק. חלקם היו פיגורות ידועות בכדורגל העולמי. הראשונים שבהם נמנו על האסכולה האוסטרו-הונגרית. פולק והס היו יוצאי הכח וינה הגדולה. אני חושב שגם סקלי נמנה על האסכולה הזו. ממשיכיהם היו יוגוסלבים, בולגרים. גיבונס היה אנגלי, הוא היה חריג. גיבונס אימן את טוטנהאם לפני שהגיע הנה ב-56' ולקח את הנבחרת מהידיים של בית הלוי. הוא הוביל את הנבחרת במשחקים נגד רוסיה בקדם אולימפיאדת מלבורן 1956 ונגד וויילס בקדם גביע העולם, שבדיה 1958. ב-58' הוא לקח את הפועל פתח תקווה ובנה את הקבוצה שזכתה בין השנים 59'–63' בחמש אליפויות רצופות. הקבוצה ההיא רשומה על שמו, כולל הסגנון ההתקפי והדורסני שלה. 

הפועל חיפה הביאה הנה ב-58' את זלטקו צ'ייקובסקי שישמש כמאמן-שחקן. בחצי הראשון של שנות ה-50 הוא היה אחד השחקנים הגדולים באירופה. ב-53' הוא שיחק במדי נבחרת אירופה נגד אנגליה בוומבלי. הוא הוביל את יוגוסלביה לרבע גמר המונדיאל ב-1954. צ'ייקובסקי עבד כאן שלוש שנים ובהמשך דרכו אימן את באיירן מינכן, המבורג וקלן. אלה האנשים שהנחילו כאן את המשחק עד שמאנדי הגיע.

מאנדי היה בן 60 כשהתמנה. היה לו רקורד של 30 הופעות כשחקן במדי נבחרת הונגריה. החל מ-1950 הוא שימש עוזר בכיר של גוסטב שבש והיה שותף ליצירתה של נבחרת הפלא ההונגרית. לפני שנטל לידיו את סטלמך, מנצ'ל, רפי לוי, טיש, אמר, עברו אצלו  פושקאש, בוז'יק, קוצ'יש והידגקוטי.

שידרג את הנבחרת. מאנדי, משמאל (צילום: אסף קוטין)

נבחרת הפלא ההונגרית צריכה להיחשב לנבחרת הכי מדוברת והכי טראגית בתולדות המשחק. הכדורגל שלה היה מופתי, אבל שברון הלב שגרמה לחסידיה היה בהתאם. משני האספקטים האלה – גדולה שלא מומשה עד תומה ושל שברון הלב שגרמה כשכשלה – רק את הולנד של 74' ניתן להזכיר בנשימה אחת עם נבחרת הפלא ההונגרית, אולי גם את נבחרת ברזיל של מונדיאל 82'. 

הונגריה לקחה את הזהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 והפסידה בגמר המונדיאל 1954. היא הייתה פורצת דרך, לכן תיזכר לעד. לטורניר הכדורגל במשחקים האולימפיים היה מעמד דומה לזה שהיה למונדיאל. על הכרטיס לטורניר האולימפי נאבקו הנבחרות הבכירות. כשישראל תנצח בבלגרד את נבחרת יוגוסלביה, היא תנצח את הנבחרת הראשונה שלה, הבכירה, היא תנצח את הכי טובים שיוגוסלביה הייתה יכולה להניח על המגרש. 

נבחרות לאומיות מיעטו אז לקיים מפגשים ביניהן. למשחקי ידידות היה מעמד של משחק רשמי. שפטו אותם שופטים בינלאומיים מהדרג הראשון והם התקיימו בפני אצטדיונים מפוצצים. אף אחד לא הקל ראש, אף אחד לא ערך ניסויים, אף אחד לא שמר על הרגליים.  

אז, אף אחד לא שמר על הרגליים. רפי לוי (ארכיון)

כמה מהר הדברים קרו. אף אחד לא דיבר על תהליך. לא היה תהליך. מאנדי קיבל את התפקיד ותוך כמה חודשים אף אחד לא הכיר את הנבחרת. במשחק הראשון שלו הוא ישב על הספסל. 21 ביוני 1959 נגד פולין בוורוצלאב. פולין הביסה את ישראל 2:7 במשחק שהתרחש קצת סמוך מדי לשואת יהודי אירופה. בעקבות התבוסה, כנסת ישראל קיימה דיון מיוחד שעסק במצבה של הנבחרת. זו הייתה בושה שהמדינה הצעירה התקשתה להכיל. היא הייתה מורגלת בהפסדים אבל לא כאלה ולא בפולין. 

באוקטובר אותה שנה, רק ארבעה חודשים חלפו, החל הטורניר הקדם אולימפי, רומא 60'. ישראל שובצה בבית אחד עם יוון ויוגוסלביה והמשחק הראשון היה נגד יוגוסלביה, כאן בבית, ברמת גן. זו הייתה נבחרת ישראלית שונה לגמרי. נגמר 2:2 ומאנדי ביטא אכזבה מהתוצאה הסופית. הוא חשב שהיה אפשר להוציא יותר.

בנובמבר 59' פולין חזרה הנה למשחק גומלין. היא סחטה תיקו בדקה ה-86'. כל זה פחות מחצי שנה מאז ורוצלאב. בתחילת 1960 הגיעה הנה נבחרת אנגליה עד גיל 23. זו אנגליה, כל שחקניה מוכרים, כולם משחקים בליגה האנגלית הראשונה, אין מונח כזה משחק ידידות, לא קיים. אנגליה חוטפת כאן ארבע חתיכות. זו הייתה סנסציה עולמית. אחרי אנגליה הנבחרת של מאנדי יוצאת להודו לאליפות מערב אסיה שהמנצחת בה מעפילה לטורניר גביע אסיה שייערך בסוף שנת 60' בסיאול. ישראל זוכה בטורניר ומבטיחה לעצמה את הכרטיס. תוך כמה חודשים הנבחרת של מאנדי הופכת לנבחרת מנצחת והיא מתבססת על אותם שחקנים, אותו דור שביקש רק להפסיד בכבוד. 

הטורניר הקדם אולימפי נמשך אחרי הודו. יוון הגיעה לרמת גן, הובילה 0:1 בדקה ה-6. יענקל'ה אכל גול מ-50 מטר. מנצ'ל השווה לפני ההפסקה. שייע נתן את שער הניצחון 3 דקות לסוף. ישראל יצאה למשחקי הגומלין באתונה ובבלגרד. יש לה 3 נקודות, היא כבשה ארבעה שערים. היא מפסידה באתונה 2:1. זה מביא אותה ערב פסח 1960 לבלגרד. 

רק את המחצית השנייה שידרו, נסים קיוויתי שידר, לא נחמיה בן אברהם. כשהשידור נפתח התוצאה הייתה 1:1. תוצאה מפתיעה. התחושה הייתה שהיוגוסלבים יקרעו אותנו. המשחק באתונה הפיל קצת את הנבחרת. הבנו מקיוויתי שרפי לוי שם גול כבר בדקה השנייה, שהיוגוסלבים יושבים עלינו, שמואיץ' השווה בהמשך, שיענקל'ה נותן את אחד המשחקים שלו, רק שלא ייפצע, אבל הוא נפצע, בטח שהוא נפצע, כמה דקות לסוף, אבל לפני שהוא נפצע הוא השאיר את רפי לוי לבד מול שושקיץ' בכדור שוער ארוך ורפי לוי היה חלוץ של שני גולים משתי הזדמנויות. חוץ משתי ההזדמנויות האלה ישראל לא עברה את החצי, אבל מי צריך לעבור את החצי. יוגוסלביה תרסק את יוון בגומלין ביניהן באתונה ותעלה למשחקים האולימפיים בגלל יחס שערים עדיף. היא תחזור מרומא עם הזהב.   

עיתוני התקופה נוקבים במספר של 20 אלף בני אדם שבאו לקבל את פני הנבחרת בליל הסדר. נטשו את שולחן החג ובאו לשדה התעופה לוד. שני מיליון בני אדם חיו אז בישראל. אחוז מכלל האוכלוסייה. במונחים של היום זה 80 אלף איש שהיו עוזבים את המשפחות שלהם ובאים לקבל את פניהם של ספורטאים שהביאו להם כבוד. זה לא היה קהל של ניצחונות. זה היה קהל שהורגל להפסדים, שעשה את כל הדרך, שאכל את כל החרא, המשיך לדבוק בנבחרת שלו והרוויח ביושר את השמחה שלו. גם לנבחרת הגיעה קבלת הפנים הזו. פעם הייתה כאן נבחרת, לזמן קצר. שיהיה חג שמח.

מישהו יכול לדמיין מצב שבו 80 אלף איש יקבלו אותם? (אודי ציטיאט)