האמת שאף פעם לא הקדשתי לכך אפילו שנייה אחת של מחשבה: כחולה כדורגל יליד רומא – בעד מי אני אהיה אם ישראל תפגוש את איטליה. ידעתי ששתי הנבחרות חברות באופ"א ושהן יכולות תיאורטית להיפגש יום אחד, שמעתי שפעם הן אפילו שיחקו באותו בית במונדיאל, אבל מדובר בשתי ספירות כל כך שונות של כדורגל שזה נראה כמעט בלתי אפשרי. כמו שהפועל חולון תשחק פתאום נגד בוסטון סלטיקס, שבני אדם יתמודדו עם יצורים ממאדים.
ועכשיו, כשהיום מגיע, גיליתי שמספיקה לי שנייה אחת של מחשבה על העניין כדי לבחור צד. הצד שתמיד בחרתי בו, בכל מונדיאל, יורו או משחק מוקדמות שאני זוכר: גם ביום שני אני עם הכחולים-לבנים. עם האזורי. אני ישראלי, עשיתי צבא, מילואים, משלם מסים, גם אני מעמיס בחדר האוכל בהכל כלול. אבל בכדורגל, איטליה מעל הכל.
בסוף מדובר בשיקול רציונלי קר ומחושב, מתמטי כמעט. לישראל, כידוע, אין סיכוי להגיע למשהו בקמפיין המוקדמות. מתבקש להגיד שאין לה סיכוי להגיע למשהו באיזשהו קמפיין, אבל דברים משונים קורים, טורנירים מתנפחים, הקרחונים נמסים, אלוהים איתנו, ושליליות לא תוביל אותנו לשום מקום. עם זאת, צריך להודות, ונראה שכולם מודים בזה – גם אלוהים לא יצליח להכניס אותנו לרוסיה 2018. זה מה שמרענן במוקדמות האלה של הנבחרת – ידוע ומוסכם על הכל שאין לנו שום צ'אנס שבעולם.
איטליה, לעומת זאת, נמצאת בסיטואציה לא מוכרת. שיטת ניקוד שחייבת להיות הזויה שלחה אותה להגרלה מהדרג השני, וכשרק אחת עולה אוטומטית והשניה הולכת לפלייאוף, כל נקודה שתלך לאיבוד תעלה ביוקר מול הספרדים המרושעים. והמחשבה על מונדיאל בלי איטליה מעוררת בי חלחלה קשה. בשביל זה הרי אני מחזיק את איטליה – בשביל המונדיאלים והיורו. בשביל לא להעפיל יש לי את נבחרת ישראל. אז סתם לעשות בעיות, בשביל להרוס?
מגיע לו מקום במונדיאל, אז למה להרוס? (ערן לוף)
ובינינו, גם אם ארעיד את סמי עופר בקריאה האהובה "אל אל ישראל", ספק כמה זה יעזור. איטליה בטורנירי מוקדמות היא נבחרת של רוצחים שכירים. נוחתים בחליפות, חותכים למלון, באים למגרש, מנצחים, חוזרים לחליפות, מתחפפים. כבר 10 שנים שהאיטלקים לא מפסידים במוקדמות, ומסיבה טובה. לא משנה מי משחק, לא משנה איכות הסגל או זהות המאמן: גם בהילוך שני הם פשוט כמה רמות מעל כל נבחרת ממוצעת ומטה באירופה. במקרה הטוב, אם כולם תופסים יום, ישראל היא נבחרת ממוצעת ומטה באירופה.
בכל מקרה, כיף שהאיטלקים באים. גם אין מה לחשוש מהשפלה, בשעה קשה זו שבה נראה שהעולם כולו נגדנו. האיטלקים נוהגים בדרך כלל במארחים שלהם באבירות ובכבוד. הם לא באים לדרוס, לא באים לשרוף קלוריה אחת יותר ממה שהם צריכים. הם יתנו גול או שניים בריצה קלה ויעבירו בסבלנות את הדקות, מרגל לרגל, מקייליני לברצאלי לווראטי ובחזרה לקייליני, עד האוטובוס לשדה התעופה.
דבר אחד בטוח: כשהנבחרת תפגוש את ספרד, אני אהיה 1000% כחול-לבן עם כובע טמבל. למה, בעצם, שלא נפתיע את ספרד?
נגד ספרד הוא כבר יהיה בעדכם (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?