הפועל תל אביב נמצאת בתקופה קשה, המועדון היה עד לא מכבר על סף פירוק וגם בימים אלה מצבו לא מזהיר. כמו רבים אחרים, המצב מדיר שינה מעיניו של שחקן העבר רפעת "ג'ימי" טורק שבראיון מיוחד מספר על הרגשתו בתקופה זו, מסמן את האשמים וגם מתייחס לבעיית הגזענות במגרשי הכדורגל.
"כולי צמרמורות בימים אלה", אומר טורק. "איך אפשר לפרק את הקבוצה וככה סתם לקום ולזרוק את כל החבילה לים תוך כדי מחיקת ההיסטוריה המפוארת שלה? כאילו שהיה פה בניין שנבנה במשך כל כך הרבה שנים, ופתאום הוא הולך ונעלם. זאת הרגשה נוראה".
ג'ימי טורק. כועס ומודאג (ראובן קסטרו)
טורק מנסה להפנים את רגשותיו הסוערים, מתעשת, וכמו באזמל מנתחים בידיו בוחן בחדות את הגורמים למפולת: "ידענו שהניהול בהפועל תל אביב בשנים האחרונות לא היה כפי שצריך, מה שיצר בעיות כספיות, אבל לא ידענו עד כמה הבעיה חמורה. הכל קרה לאחר שלא מעט אנשים, בלי להיכנס לשמות, עשו סיבוב לא רע על הפועל תל אביב. הם לא באו לקבוצה מתוך זיקה למועדון, אלא מסיבות לגמרי לא ספורטיביות תוך ניצול העובדה שכל מי שמזוהה עם הפועל תל אביב, כולל אנחנו, שחקני העבר, נדחק הצדה. ואני, ג'ימי טורק, ככל שירחיקו אותי, זה לא יצליח להם. כי כמה שפיזית אני לא שם, המועדון הזה נשאר אצלי בלב, נשאר בנשמה".
"בוא לא נדבר עליי, שלא יגידו שאני נדחף", מציע טורק. "אבל במקום להציע סכומים הזויים למאמנים או שחקנים שאף אחד לא יודע מה הם עשו בהפועל תל אביב, יכלו להביא לקבוצה שחקני עבר ולהפקיד בידיהם את האימון תמורת סכומים שפויים. אני שייך לדור של שחקנים ששיחקו בשביל הסמל של המועדון והרגישו מחויבים אליו. ואילו היום שחקנים מבקיעים שער, מנשקים את הסמל ולמחרת, כשמקבוצה אחרת מציעים להם 200 דולר יותר, הם מוותרים על הסמל וגם על הקהל שרק אתמול מחא להם כפיים. פעם כמעט כולם היו שחקנים מתוצרת בית. ואילו היום? חבר'ה שעברו ליד בלומפילד – הוזמנו להיכנס ולשחק תמורת הרבה כסף. אני רואה את הסכומים שהציעו להם ולא רוצה להאמין שזה אמיתי".
אלי גוטמן. לא עשה כלום (דני מרון)
גוטמן, טביב ורמון על הכוונת
שחקן העבר לא חושש גם להצביע על האנשים שלדעתו גרמו לקריסה. "בשנה שעברה הביאו לקבוצה את אלי גוטמן, ומה הוא עשה בשביל הקבוצה חוץ מלקבל משכורת יפה? אם לא די בו, הביאו מתחתיו את גיא לוזון, שכבר אימן בעבר את הפועל תל אביב, פוטר והעונה זכה לעוד הזדמנות. בסדר, הוא נחמד, אבל מרוב קומפלימנטים שנותנים לו, הקבוצה נמצאת באשפתות למרות שיש לה את הקהל הכי תומך".
"לא שכחנו גם את אלי טביב", זועם טורק. "הוא בא מהפועל כפר סבא, קבוצה כושלת שירדה ליגה, להיות בעל הבית בהפועל תל אביב, כשהביא איתו מהקבוצה הקודמת שחקנים כושלים כמו אביחי ידין, סמואל יבואה ודאגלס דה סילבה. ‘זכינו בדאבל', טוען טביב. איזה ‘זכינו'? מה הוא מוכר סיפורים? שחקני הקבוצה זכו ולא הוא".
מבין גיבורי קומדיית הטעויות הטרגית של מנהלי הפועל תל אביב בשנים האחרונות טורק אינו מסוגל לשכוח את השר לשעבר חיים רמון. "חיים רמון היה בהסתדרות, ההסתדרות נגמרה", הוא רוטן. "גם את העבודה ואת קופת חולים כמעט גמר, ואילו קדימה נהייתה איתו אחורה".
ג'ימי טורק. לא עוזב את הפועל
אתה בא למשחקי הקבוצה?
"איך אפשר שלא. בחיים לא אחליף קבוצה ואלך לראות משחקים של קבוצה אחרת. אני מוכרח לבוא למשחקי הפועל תל אביב, בטוב או ברע. אתה יכול להחליף אישה, אתה יכול להחליף אוטו, אתה יכול לעבור דירה, אבל אמא וקבוצה אי אפשר להחליף. אני נאמן עד הסוף להפועל תל אביב".
עבר נהדר, הווה מפוקפק
שחקן העבר נזכר בערגה בתקופתו במדים האדומים. "שמואל סגל, מאמן נוער בהפועל תל אביב, ראה אותי מכדרר בשכונה והביא אותי לקבוצה. הוא התייחס אלי כמו אל בן שלו. אחרי האימון הראשון שלי הוא שם את היד על הכתף שלי ואמר: ‘ילד, אם תהיה בן אדם ותהיה ממושמע למאמנים שלך ותהיה מוכן לעבוד קשה, אתה תהיה שחקן גדול ומפורסם ותסתובב בכל העולם. עד אז אפילו לא הייתי בחיפה. כבר במשחק הראשון בקבוצת הנוער של הפועל הבקעתי שני שערים. זה היה בעיצומה של אחת התקופות הרעות בקבוצת הבוגרים של המועדון. המאמן האנגלי שלה, הארי גיים, שמע על שחקן ערבי שיודע לכדרר משהו ובהמלצתו של סגל בא לראות אותי באימון. כנער הוא העלה אותי לבוגרים, וכספתח, שמתי גול במשחק הראשון שלי בה במגרש גלי גיל ברמת גן. להארי היה קשה לבטא את השם ריפעת ומתוך בלבול עם גמאל, אחד האחים שלי, הוא התחיל לקרוא לי ג'ימי. כך זה נשאר, אם כי בתעודות אני תמיד רק ריפעת. האמת? בהתחלה לא אהבתי את הג'ימי הזה, אבל זה נדבק והתרגלתי.
"אבל גדול המאמנים מבחינתי היה דוביד שווייצר. ב-1976, לפני שהייתי בן 19, זימן אותי לנבחרת ישראל לקראת אולימפיאדת מונטריאול. אין היום מאמנים מהסוג של דוביד. הוא היה טקטיקן מעולה, שהיה מוציא מהשחקן לא 100% אלא 200%. לי הוא היה נותן יחס מיוחד ומזמין אותי אליו הביתה, בשכונת בבלי, כדי להדריך אותי אישית על פי משחקים שהקליט בווידיאו. הנסיעה לאולימפיאדה הייתה הנסיעה הראשונה שלי לחוץ לארץ, שנמשכה כמעט חודש, כולל מחנה אימונים בלונדון ומשחקים באמריקה. במסע הזה הייתי הנציג היחיד של הפועל תל אביב וגם סנסציה בתור הערבי הראשון בתולדות נבחרת ישראל. אם נוהגים לדבר על היריבות במשחקי הדרבי, מי שלקחו אותי תחת חסותם במסע ההוא היו שחקני מכבי תל אביב בנבחרת, מכביסטים מובהקים כמו ויקי פרץ, ירון עוז ובמיוחד אבי כהן המנוח. אבי היה אחלה בן אדם שבעולם. היום אין דברים כאלה. שלושתם בשבילי כמו אחים.
אוהדי בית"ר ירושלים. בעיה שצריך לפתור (דני מרון)
ההתאחדות אשמה בבעיית הגזענות
טורק, שלבש את המדים הלאומיים במשך עשור ברוטו, עם הפסקות באמצע, מתייחס גם לסוגיית הגזענות: "ב-1980 כשהיה לנו בימק"א משחק נגד בית"ר ירושלים, הם הבקיעו נגדנו שער מוקדם והובילו עלינו כמעט כל המשחק, הקהל שם לא הפסיק לאחל לי שגם לי ילכו הרגליים כמו לבסאם אלשכעה (ראש עיריית שכם לשעבר, שרגליו נקטעו בפיגוע של המחתרת היהודית). כל הניסיונות שלנו להשוות לא צלחו. עד שהגיעה הדקה ה־90, בה נשרקה בעיטת עונשין לטובתנו מ-25 מטרים. יריתי בעיטה מעל החומה של שחקני בית"ר הישר לחיבורים של יוסי מזרחי. לאחר הסיום רצתי אל יציע האוהדים של בית"ר והתגריתי בהם עם השם של אלשכעה. בבת אחת הוצאתי החוצה את כל מה שהצטבר אצלי, לאחר שלא הפסיקו לקלל אותי ולפגוע בי באותו משחק. כמו טרזן נעמדתי מול הקהל שלהם ולא חשוב מה זרקו עלי, אני לא פחדתי שם".
עברו 30 שנה וקריאות הגנאי במגרשים לא פסקו.
"הגזענות מושרשת פה. אני לא מאשים את הקהל העוין כמו שאני מאשים את ההתאחדות לכדורגל, שלא עושה מספיק בנידון. זה נותן עידוד לגזענים של ‘לה פמיליה', שעכשיו יוצאים אפילו נגד הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אם ההתאחדות לא תעשה לזה סוף פעם אחת ולתמיד, אני לא יודע לאן נגיע".
מה דעתך על הכתבה?