הפתעה? תחשבו פעמיים. ההפסד של הפועל ירושלים מול עירוני נהריה בפתיחת סדרת רבע גמר הפלייאוף אמש (שלישי) הוא בגדר הפתעה ענקית אך ורק עבור אלו שלא צפו במשחקי שתי הקבוצות בחודשיים האחרונים. אפילו הצורה בה שמטה ירושלים יתרון של 23 נקודות בדרך להפסד עם הבאזר מדהימה פחות בעיני אלה שבחנו לעומק את אופיין של שתי הקבוצות.
האדומים, לאחר רבע ראשון שהזכיר את היכולות שהציגו בשתי העונות הקודמות (כלומר הרבה מגרש פתוח, הרבה ליאור אליהו ומעט כדררת בלתי נגמרת של קרטיס ג'רלס) חזרה לדפוסים השלילים שאפיינו אותה בתקופה האחרונה בפרט ולאורך העונה כולה בכלל. זה התחיל עם ניסיונות לא מוצלחים לשלב בכוח את צמד המצטרפים החדשים, ג'נטילה האיום (וממש לא במובן הטוב של המילה), והאוול הנרגן, שממשיך לעשות יותר פרצופים מהגנה, ממש כמו בקבוצתו הקודמת.
זה המשיך עם יותר מדי שחקנים מתוסכלים שגם בשלב מתקדם כל כך של העונה לא מודעים למקומם בהיררכיה הקבוצתית, שספק אם קיימת, ולא מספקים כמעט שום תוצרת חיובית, והסתיים עם ויתור מוחלט על משחק קבוצתי וחזרה לאופציה של "בוא ניתן את הכדור לג'רלס ונקווה לטוב".
כישרון לא מספיק, נהריה חוגגת (דני מרון)
בדרך לסיום הכואב מבחינה הוכיחה ירושלים שוב עד כמה היא קבוצה שמתקשה להתמודד עם לחץ, כשמספר המסירות בהתקפה ואחוזי הקליעה מהקו הולכים וצונחים ככל שהמשחק מתקרב לסיומו, בעוד שמספר תנועות הגוף העצבניות של המאמן וקולות הנאנחים ביציע הולכים ועולים באותו פרק זמן.
מנגד, הציגה עירוני נהריה משחק שהוא בבחינת מיקרוקוסמוס של עונה שלמה – פתיחה איומה בה כלל לא נראתה מתאימה למעמד, התאוששות מרשימה שהושגה בזכות אופי חזק, משחק קבוצתי בהתקפה ואגרסיביות הגנתית, ובסיום קצת קסם מצידו של אחד מהשחקנים הכי מוכשרים בליגה, סקוטי הופסון.
כעת, כשיתרון הביתיות עבר לצד הסגול רמות הלחץ בבירה צפויות לשבור שיאים חדשים לקראת המשחק השני שיערך בהיכל בעין שרה. ירושלים עדיין יכולה להפוך את הסדרה בזכות הכישרון ויתרון העומק שלה מול יריבתה בעלת השמיכה הקצרה יחסית, אך היא תצטרך להתייצב למשחקים הבאים עם גישה שונה לחלוטין. במידה והיא תולה את כל תקוותיה בחזרתו הצפויה של אמארה סטודמאייר, שחקן שלא שיחק כבר קרוב לשלושה שבועות, היא בצרות גדולות.
אנחת רווחה מעט מוקדמת
פתיחת סדרה עם ניצחון קליל, חזרה לעניינים של הכוכב הגדול, ולקינוח גם הפסד של היריבה האדומה הגדולה. לפתיחת פליאוף טובה יותר לא יכלו לקוות במכבי ת"א המוכה והחבולה, כשמירב הקרדיט נזקף כמובן לזכותו של המאמן החדש, אריק שיבק. הצהובים תחת מאמנם החמישי העונה שיחקו עם יותר מהירות, יותר אגרסיביות ובעיקר, כנראה הודות לאפקט החלפת המאמן שכמעט תמיד פועל (לרוב לזמן קצר), עם הרבה יותר רצון וחשק.
הללו התבטאו למשל ביתרון בריבאונד שהשיגה מכבי, ששיחקה בלי הסנטר המוביל שלה, מול הקבוצה הטובה בליגה בתחום זה. גם כמה שינויים מקצועיים קלים שערך שיבק נראים כמוצלחים יחסית בשלב זה, אבל למרות כל אלה מוקדם, אפילו מוקדם מאוד להשמיע את צפירת ההרגעה באזור היכל מנורה מבטחים.
מחזיקת הגביע השיגה את הניצחון בעיקר בזכות חולשת היריבה הפצועה, שתתקשה לתת פייט אמיתי גם בהמשך הסדרה אם לא תקבל חזרה לפחות ישראלי אחד נוסף לסגל שלה. גם היכולת החלשה שגילו ותיקי הקבוצה, אוחיון, מקל, סמית/, פניני ולנדסברג (16 נקודות לכולם יחד) צריכה להדאיג את מאמן מכבי, שיזדקק מאוד לניסיונם במשחקים הצמודים יותר. את טבילת האש עבר שיבק בהצלחה, אבל לפניו עוד הרבה מאד עבודה ומעט מאד זמן.
לא יודעים לסיים
שוב זה קרה למכבי חיפה, והפעם במשחק קריטי במיוחד. שוב היא הייתה עדיפה על יריבתה, עמדה על סף השגת ניצחון ובעטה בדלי בצורה שלומיאלית במיוחד, כשתסריט ההפסדים הקודמים חוזר על עצמו. פעם נוספת בזבזה הקבוצה של רחמי את התקפותיה האחרונות על מהלכים בהם כדרר גרגורי וארגס עד סוף השעון וסיים עם זריקה בלתי אפשרית שכמובן לא נכנסה.
עד אז חזינו במשחק כדורסל משובח (אם כי לא מספיק קשוח מבחינת ההגנות של שתי הקבוצות) בו הפערים בין הקבוצות ביניהן הפרידו שבע מקומות בטבלת סיום הליגה נראו כזניחים עד לא קיימים. הסדרה הזו צפויה להיות מרתקת גם בהמשך, וכדי לנצח בה תצטרך חולון לשחק הגנה אגרסיבית וחכמה יותר, ואילו חיפה תהיה חייבת סופסוף ללכת גם בדקות הסיום על מהלכים קבוצתיים.
רוח נעורים דרומית
לפני פתיחת סדרות הפליאוף דובר רבות על חשיבותם של השחקנים הוותיקים שכבר היו במעמדים הללו פעמים רבות. אבל מי שעשה את ההבדל עבור הפועל אילת במשחק הראשון היו דווקא שניים מהצעירים שבחבורה. רפי מנקו ונאור שרון קיבלו לא פחות מ-50 דקות משותפות מעודד קטש, וגמלו לו עם 23 נקודות ו-10 אסיסטים שהתחלקו ביניהם בצורה כמעט שווה.
באופן כללי מלמדת אותנו העונה הנוכחית כי מאמן שנותן קרדיט מתמשך לשחקניו הצעירים (האילתים פלוס רועי הובר בחולון, שוכמן ובן צבי בגלבוע, בלאט וגינת בהפועל ת"א וזיו ואלטיט באשדוד) גם מקבל מהם תוצרת בכלל לא רעה, לפעמים עדיפה על זו של זר חמישי שנוטה להזיק יותר מאשר להועיל.
ברור שבשלבים המכריעים של העונה עוד תזדקקנה הקבוצות לשחקנים המנוסים שלהן (וכמה שראשון לציון הייתה צריכה את אבי בן שימול השבוע), אבל לנוכח הירידה הטבעית בכושרם של דור בני ה-30 פלוס העונה, חשוב שמגמת שיתופם של הצעירים גם ברגעי האמת תימשך.
מה דעתך על הכתבה?