זהו זה. לפחות מבחינת נבחרת ישראל תם לו טורניר היורובאסקט כבר בשלב הבית המוקדם, שמשחקיו נערכו בתל אביב. אחרי כל ההתרגשות וההכנות, על הפרקט החבורה של ארז אדלשטיין רשמה בסופו של דבר מאזן של 4:1 כשגם במשחק לפרוטוקול שלא היה אמור לשנות יותר מדי עבורה, הנבחרת ספגה תבוסה מאוקראינה 88:64 ב-TEL AVIV Arena (השם הרשמי באליפות להיכל מנורה מבטחים). עכשיו הגיע זמן הסיכומים.
המצטיינים
לא פשוט לבחור מצטיינים בסיומו של טורניר עגום שכזה. אבל שניים ראויים בכל זאת לצל"ש. אצל ריצ'ארד האוול, מעבר לממוצעים המרשימים שהעמיד (17.8 נקודות ב-62%), בלטה בעיקר הגישה שלו למשחקים. לא ברור אם בשל רצונו להחזיר טובה לאנשי האיגוד שדאגו לאזרוחו וכפועל יוצא מכך לניפוח כיסיו, בשל שאיפתו להפגין את יכולותיו על הבמה המרכזית של היבשת או פשוט בשל אופיו, והסיבה גם לא ממש חשובה. משחק הלחימה של האוול, השתטחויותיו על הפרקט והקרבות שניהל מתחת לסלים, לפעמים כמעט לבדו, היו הדבר הכי מרענן בנבחרת הלא ממש מרעננת שלנו.
המתאזרח היעיל ביותר שידעה ישראל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת פשוט נראה כציוני הכי נלהב במחנה הכחול-לבן. עומרי כספי אומנם לא הפגין יכולת שיא במרבית המשחקים, אבל הפגין בגרות, מנהיגות, משחק מגוון יותר משהתרגלנו לראות ממנו. גם בערבים בהם כלי הנשק המרכזי שלו, הקליעה מעבר לקשת, נעלם לחלוטין, הצליח הפורוורד לצבור נקודות מן הגורן ומן היקב, וגם בדקות בהן בקושי עמד על הרגליים נתן הקפטן את כל מה שיש לו, ולפעמים קצת מעבר לכך. חבל שהגישה המופתית של צמד המצטיינים לא הדביקה את כל שאר חבריהם לנבחרת.
המאכזבים
כאן הבחירה כבר הייתה הרבה יותר קשה. ליאור אליהו הוא "הנבחר" הראשון, הרבה בשל היותו סמל ומייצג של הרכות ההגנתית הבלתי נסבלת של הנבחרת. ניתן היה לצפות שלפחות בטורניר הפרידה שלו מהמדים הלאומיים יפגין הפורוורד קצת יותר מאמץ מהרגיל. במקום זאת חזינו בחור הגנתי, שכל מהלך פיק אנד רול של היריבה בו מעורב השחקן עליו הוא שומר מסתיים בקליעה נוחה, ובגבוה שמסיים את ארבעת המשחקים הראשונים עם ממוצע מביך של 2.8 ריבאונדים למשחק.
ליאור אליהו. חור הגנתי (עדי אבישי)
המאכזב הגדול השני הוא שון דוסון. הגארד שזכה לקרדיט עצום ממאמניו ופתח בחמישייה בארבעת המשחקים הראשונים לחלוטין לא הצדיק את הבחירה בו כגארד המוביל של הנבחרת. הוא סיים את הטורניר עם אחוזי קליעה איומים מכל הטווחים, יכולת הגנתית חלשה (ללא אף חטיפה בטורניר כולו וללא עצירה של גארד שעמד מולו) והרבה פרצופים ומלמולים בכל פעם שהוחלף בצדק. שוב הוכח עד כמה השחקן המוכשר ביותר של דור הביניים שלנו חייב לעבוד בדחיפות על הצד המנטלי שלו.
הדורכים במקום
קשה שלא לאהוב את צמד הרכזים הבולטים של הכדורסל שלנו בשנים האחרונות, גל מקל ויוגב אוחיון. כולנו כאבנו את היחס לו זכו ממאמניהם במכבי תל אביב, ורובנו התפלאנו לראות את שניהם נזרקים בבת אחת הקיץ מן הקבוצה. אבל הגיע הזמן להודות – הכדורסל שלנו פשוט תקוע אתם. כמעט בלתי אפשרי לשחק עם מובילי כדור שלא מהווים שום איום מבחוץ (ושקלעו ביחד שלוש שלשות לאורך הטורניר כולו), כאשר כל מהלך פיק אנד רול, הבסיס לכדורסל המודרני, נידון לכישלון בשל האפשרות של מגני הריבות לעבור מתחת לחסימות. גם "הכדררת" הבלתי פוסקת של מקל, שמוציאה את חבריו מדעתם, וקבלת ההחלטות הבעייתית של יוגב לא מוסיפות, כשאפילו היכולת ההגנתית כבר לא מה שהייתה פעם. אין ספק שעם כל הסימפטיה, הגיע הזמן לחילופי משמרות בעמדה מספר 1.
גל מקל ועומרי כספי. הרכז ביצע "כדררת" בלתי פוסקת (עדי אבישי)
הנעלמים
עוז בלייזר ובר טימור זכו לחמש ול-16 דקות על הפרקט בממוצע למשחק בהתאמה, לא כולל הביזיון לפרוטוקול אמש. השניים היו חייבים לקבל הרבה יותר. ממש לא בזכות היותם שחקני העתיד של הנבחרת, הרי ברור לכולם שהמטרה היחידה בטורניר שכזה היא השגת ניצחונות כאן ועכשיו, אלא בזכות היותם שחקנים ראויים לדקות משחק בהווה. טימור ובלייזר היו מצוינים במשחקי ההכנה, הם גם היחידים מבין שחקני הסגל שנהנו מעונה אחרונה מוצלחת, ובוודאי שלנוכח יכולתם של השחקנים הבכירים מהם לכאורה לא ברור מדוע הוקפאו לפרקי זמן כל כך ארוכים. ובסוף עוד מתלוננים על עומס המשחקים ועל השחקנים שנופלים מהרגליים.
המאמנים
כל הבעיות של הכדורסל הישראלי העכשווי שבאו לידי ביטוי מובהק לאורך הטורניר (המחסור בקלעים, העדר הגבוהים והרכות ההגנתית) היו ידועות היטב לכולנו, ובוודאי לצוות המקצועי של הנבחרת. הציפייה הייתה לראות את הצוות המוערך מתגבר עליהן, לפחות חלקית, בעזרת כדורסל קצת פחות שגרתי. ראינו את זה לפרקים בחלק ההתקפי, עם שיטת משחק שהתאימה לחומר השחקנים, אבל בכל כך הרבה אספקטים אחרים נשארנו מאוכזבים. ההגנה החד גונית חסרת המחץ והלחץ, שלא משתנה גם במינוס 40 מול אוקראינה, הרוטציה הקבועה והמצומצמת, השבלוניות והקושי לחשוב מחוץ לקופסא. כל אלה מנעו מהנבחרת את האפשרות להדביק פלסטרים לפצעי הכדורסל שלנו ולנצל את הביתיות וההגרלה כדי לכל הפחות להעפיל שלב.
ארז אדלשטיין. המאמן והצוות לא מצאו פתרונות לחסרונות של הנבחרת (עדי אבישי)
אם נצרף לכך את הראיונות ההזויים בסיומי המשחקים ובעיקר אמש של ארז אדלשטיין ואת מכבסת המילים המיותרת (אכזבה או כישלון? למי אכפת!!) נקבל תוצאה שלילית מאד מבחינתו של המאמן ועוזריו, בעיקר לנוכח הציפיות מהם. יהיה מאד לא הוגן להטיל את כל ואפילו את מרב האשמה לכישלון בטורניר בפרט, ולתחלואי הכדורסל הישראלי בכלל, על כתפיו של אדלשטיין, שבאמת כואב הלב עליו ועל השנה המסוייטת שעבר. אבל חלקו בתוצאה הסופית מכובד. ועוד לא דיברנו על ההשפלה מול אוקראינה, הריצות לכיוונו של המנהל המקצועי פיני גרשון וריקוד ההורה של האחרון עם השרה מירי רגב בסיום הניצחון הבודד. כל אלה ממש לא הוסיפו כבוד לצוות המקצועי של נבחרת ישראל.
העתיד
אחת מהמילים בהן נהוג במיוחד לזלזל במחוזותינו היא המילה תהליך. אנחנו אוהבים תוצאות מידיות ואין לנו כוח לבנייה יסודית ומייגעת. כל עוד נמשיך בגישה זו ביחס לכדורסל הישראלי לא תעזור שום החלפת מאמן, שום שינויים בסגל ואפילו לא חוק רוסי או חוק צעירים חדש. אנחנו נמשיך לטעון שיש לנו ליגה צמודה ונהדרת ולהתעלם מהרמה הנמוכה שלה ומתפקידם השולי של הישראלים בה, נמשיך לערוף ראשים אחרי כל כישלון, נמשיך להזניח את טיפוח הספורטאים הצעירים , ובמילים של אלברט אינשטיין, נמשיך לעשות בדיוק אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות (שזוהי לדעתו ההגדרה של טיפשות). אקדמיה הוקמה ונסגרה, מנהל מקצועי הלך וחדש הגיע, חוקים השתנו ומאמנים הוחלפו, והתוצאות – אותן תוצאות. רק שינוי מחשבתי יסודי יחולל כאן שינוי כלשהו. ומישהו מכם מאמין ברצינות ששינוי כזה אפשרי בישראל?
פיני גרשון ומירי רגב אחרי הניצחון על גיאורגיה. אין מה להוסיף (עדי אבישי)
ההשפלה
את טור סיכום אליפות אירופה מבחינת נבחרת ישראל תכננתי לסיים בפסקה שתוקדש להוקרת תודה לכמה מגדולי השחקנים הישראלים של התקופה האחרונה שלא צפויים להמשיך בנבחרת. אבל 24 שעות לאחר שאבדה את הסיכוי להעפיל לשלב שמינית הגמר, איבדה הנבחרת אמש גם את הכבוד שלה. אין שום הצדקה ליכולת שגילו השחקנים אמש. גם לא היעדר העניין במשחק (ספרו את זה לגיאורגים האומללים שאיבדו את הכרטיס לשלב הבא), העייפות בעקבות 45 דקות המשחק שלשום, או הנפילה המנטלית בעקבות ההדחה. ואולי בעצם מדובר באקורד סיום הולם לטורניר ההחמצה הגדולה. טורניר שבעזרתו ניתן היה להחזיר את הכדורסל הישראלי לקדמת הבמה, ובמקום זאת דרדר אותו כמה וכמה מדרגות לאחור. אז בכל זאת, תודה לאותם ותיקים ולאותם מאמנים מהם אנו נפרדים, אבל חבל, כל כך חבל שככה זה נגמר.
מה דעתך על הכתבה?