בחודש יולי 2015, כשקיבלנו את תוצאות הגרלת מוקדמות המונדיאל, היה ברור שעליה, אפילו לפלייאוף, היא משימה בלתי אפשרית. דיברו על טורניר הכנה, על דרך, על המקום השלישי שיעזור לנו בהגרלות עתידיות. ולמרות כל אלו, סיימנו את טורניר המוקדמות בהרגשה רעה מאוד.
התפאורה במשחק האחרון של המוקדמות הייתה נהדרת. אצטדיון טדי מלא, שקיבל אורחת נוצצת בדמותה של נבחרת ספרד (גם בהרכב השני שלה היא עולה עלינו בכמה וכמה רמות) שכבר הבטיחה את מקומה במונדיאל. אחרי הניצחון העצוב בואדוץ, אלישע לוי עשה שינוי אחד בהרכב, אלמוג כהן חיזק את מרכז השדה במקום ליאור רפאלוב, מה שהזיז את מליקסון לכנף ימין (לפחות מבחינה הגנתית).
טקטית, הנבחרת שיחקה נסוג וניסתה לצאת למעברים. במחצית הראשונה, בזכות יכולת לא רעה של עטר ואלמוג כהן, הצלחנו מידי פעם גם להתקרב לרחבה הספרדית. מצד שני, בדומה למשחק בוואדוז, משחק הנבחרת היה לא מגוון מבחינה התקפית. צד ימין לא היה קיים. דוד קלטינס הוא לא מגן שיוצא קדימה (גם הנוכחות של מרקו אסנסיו באגף שלו מנעה ממנו לעלות) ומליקסון כל הזמן נכנס למרכז.
קלטינס מול אסנסיו. התקשה לצאת קדימה (דני מרון)
עובדה זו הקלה משמעותית על הספרדים לסגור את הניסיונות הספורדיים של הנבחרת. במחצית השנייה, הספרדים עברו לשלושה בלמים, עם שני שחקני כנף בדמותם של אסנסיו ופדרו, והשתלטו לחלוטין על המשחק. משחק ההגנה של הנבחרת, בעיקר בכדורי הרוחב היה טוב בסך הכול, אבל בסופו של דבר נכנענו לשער מכדור חוזר אחרי קרן, מה שהכריע את ההתמודדות.
מהמשחק האחרון מול הספרדים, בדומה למשחק מול איטליה ברג'יו אמיליה, יצאנו בהרגשה סבירה. הייתה תחושה שעמדנו יפה מול נבחרת איכותית בהרבה מאיתנו, עשינו את המקסימום ולכן אפשר להגיע הרבה יותר רחוק. בדומה למשחק באיטליה, ההרגשה מטעה.
שני ההפסדים ה"מכובדים" האלו, אינם מייצגים את המצב של הכדורגל שלנו. התוצאות הכלליות בטורנירים האחרונים, בהחלט כן. בנוסף, אם נטעה ונחשוב, שהבעיה היא בעמדת המאמן, שאם היה מאמן אחר, זימונים אחרים, הרכבים אחרים, אז התוצאות היו שונות משמעותית, הרי שגם כאן אנחנו טועים ומטעים.
אלישע לוי. עם מאמן אחר זה לא היה שונה (דני מרון)
הבעיות בכדורגל שלנו עמוקות בהרבה. רק סמלי, שאתמול, גם דור ההמשך שלנו, הנבחרת הצעירה ונבחרת הנוער, הפסידו 4:0 ו-2:0 בהתאמה. זה לא שבגילאים הצעירים מחכים שחקנים שישנו את התמונה וישפרו את המצב. לדוגמא, השחקן הטוב ביותר בנבחרת בשלושת המשחקים האחרונים היה טל בן חיים הבלם, שכבר בשלהי הקריירה וכל מי שיגיע אחריו, פחות טוב ממנו משמעותית.
העולם בכלל והכדורגל בפרט, עברו שינוי דרמטי בשנות ה-2000. אם בעבר, ילדים ונערים היו משחקים את רוב הכדורגל שלהם במגרשים בשכונות, בחניות של בניינים ובמגרשי חול ומשם היו מגיעים לקבוצות, היום, בעידן הטאבלטים והאייפונים, זה לא קיים. מה שאומר, שהקבוצות חייבות להכפיל את כמות האימונים שהן נותנות לילדים בכדי לתת להם עוד שעות כדור ולשפר את ההכשרה שלהם.
מתקנים זה לא רק מגרשים (אריאל שלום)
בנוסף, מי שנותן את ההכשרה, צריכים להיות אנשי מקצוע איכותיים, שיכולים לתת לילדים את הכלים שיהפכו אותם לשחקנים הרבה יותר טובים. בשביל לעשות את זה, צריך להגדיל משמעותית את ההשקעה במחלקות הנוער, אם זה בהון אנושי, ואם זה במתקנים. מתקנים זה לא רק מגרשים, זה גם מועדון שילדים יוכלו לשהות בו במשך שעות ולקבל בו את כל הצרכים, מתזונה, דרך חדר כושר ועד ייעוץ מנטלי.
צריך להגדיל משמעותית את בסיס הפירמידה (לדוגמא, על ידי הכנסת מאמני כדורגל לבתי הספר היסודיים להעברת שיעורי כדורגל) – אין היצע מספיק של ילדים שעוסקים בכדורגל, גם כתחביב. צריכים לבנות עוד מגרשי כדורגל בפריפריה ובאזורי המצוקה, לשלוח לשם אנשי מקצוע טובים ולמצוא עוד שחקנים.
צריכים התגייסות של כל האנשים הטובים בכדורגל שלנו, בכדי לבנות תוכנית מקצועית, שתתאים למנטליות ולתנאים אצלנו ותשפר משמעותית את רמת ההכשרה שהילדים מקבלים. הילדים שלנו באמת רוצים להצליח, הם פשוט מקבלים כל כך מעט ביחס למה שמקבל ילד מקביל במקומות שאליהם אנחנו שואפים להגיע, כך שאין להם סיכוי אמיתי וכל הצלחה מקרית, היא אנומליה של המערכת.
נמשיך לדרוך במקום (ערן לוף)
אם כל אלה לא יעשו, ובסיום כל טורניר מוקדמות נעסוק בזהות המאמן ונחשוב שבגללו אנחנו לא מגיעים לשום מקום, אנחנו נמשיך לדרוך במקום ולהסתכל בעיניים נוגות, איך עוד ועוד נבחרות, שלא מזמן היינו מנצחים בקלות, עוקפות אותנו בסיבוב.
אני רק יכול לקוות, שהקמפיין המאכזב והעצוב הזה, גם בסטנדרטים שלנו, יגרום למקבלי ההחלטות להבין שחייבים פה שינוי רדיקלי שמתחיל למטה. אם זה יקרה (לצערי אני לא אופטימי), אז אולי יום אחד נגדיר את קמפיין מונדיאל 2018 כחשוב ביותר שהיה לנו. ואם לא, אז נחכה שנתיים לסיום מוקדמות היורו ונתחיל את הדיון מההתחלה.
מה דעתך על הכתבה?