בבית החרושת הכי גדול אי פעם למוות שיחקו גם כדורגל. באושוויץ, המקום בו ענן העשן של גופות הנשרפים היה מיתמר תמיד, היה לפעמים הכדורגל משוחק, בשעה שרכבות פלטו אלפי יהודים ביום, שחלקם הגדול עלה בעשן. שיחקו כדורגל עבור החיים, כדי לבדר את הקצינים הנאציים. היו גם כאלה ששיחקו בלית ברירה. כר הדשא היה סמוך מאוד למקום בו הרכבות עצרו. שיחקו עליו יהודים וגויים. אסירים וסוהרים. היו בעיקר ילדים, אבל גם כדורגלנים לשעבר שמצאו את עצמם במחנה ההשמדה.
ביום השואה הבינלאומי האחרון פרסם עיתון "מארקה" הספרדי ראיונות עם ניצולים ששיחקו כדורגל במחנה, שלוו באיורים מצמררים שהראו בדיוק היכן היה המגרש. יהודה בקון, ניצול שואה וצייר ישראלי, התראיין לעיתון הספרדי בנובמבר שעבר. הוא הגיע לאושוויץ ב-1943, כשהיה בן 14. הוא איבד את הוריו ואת אחותו וסיפר: "ילדים בני 12-16 יכלו לשחק כדורגל. אחד מאנשי ה-SS, דוקטור קליין, אפשר לנו לשחק לפעמים בימי ראשון. הוא הביא לנו כדור ולפעמים היה משתתף במשחק. המשחקים לא היו מתוכננים מראש, כי אי אפשר היה לתכנן משהו במקום כזה. לא היה לנו כוח, אבל לכדורגל היה. אנשים מתו, ואנחנו שיחקנו כדורגל". אחרי שהשתחרר מהמחנה העיד נגד אחד מקציני ה-SS ששיחקו עמו. באחד מהמשחקים בקון העביר לו כדור בין הרגליים, ולמזלו הקצין לא הגיב על האירוע, שהיה יכול להסתיים אחרת לגמרי.
ברונילב צינקר, אסיר מספר 183, העיד שניצל בזכות הכדורגל. בין 1940 ל-1941 הוא שיחק כשוער. "היינו אפילו מהמרים לפני המשחק מי ינצח. הפולנים היו תמיד הפייבוריטים. היינו משחקים בשבתות, והמשחקים הכי פופולריים היו כשהפולנים שיחקו נגד הגרמנים. הנאצים הביאו מדכאו את השחקנים-אסירים הכי טובים שלהם כדי שיעזרו להם לנצח. לפעמים המשחקים ארכו שעתיים וחצי, והיו נותנים גם לאסירים במחנה לראותם".
ג'ון וירניצקי, שכתב ספר על התקופה במחנה: "מצאנו מקום מושלם להקים מגרש כדורגל. בין המשרפות בהם מתו 90% מבאי המחנה ועלו בעשן לשמיים ניצב לו מגרש כדורגל מטופח". המגרש גודר וגבל בצדו האחד במחנה של הצוענים ובצדו השני במסילות הרכבת.
"ד"ר קליין לנו לשחק לפעמים בימי ראשון" (מתוך "מארקה")
אסיר בשם ואצב דוגובורסקי כתב בעדויותיו שהמגרש ניצב בין קרמטוריום 3 לרמפה של המחנה, שלידה היו עוצרות הרכבות. דוגובורסקי סיפר שנהג לשחק כשוער, ובאחד המשחקים כל צוות בית החולים יצא כדי לצפות במשחק. פעם אחת, הוא מספר, בין שני משחקי כדורגל הגיעה רכבת למחנה ופרקה כ-3,000 אנשים שהובלו אל מותם בתאי הגזים. "בעטתי כמה כדורים, ואחד מהם התגלגל סמוך לרמפה. כשהלכתי לקחת את הכדור, לא האמנתי. הרמפה שלפני כמה דקות הייתה מלאה ב-3,000 איש הייתה ריקה. היה שקט שצעק יותר מכל רעש אחר. לקחו את כולם למוות".
הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטש, זוכה פרס נובל לספרות, תיאר בספרו "ללא גורל" את המגרש. "זה היה אולי המקום הכי שפוי במחנה. מה ששבה את לבי היה שבתוך כל הכאוס היה מגרש כדורגל עם קווים מסומנים בקפידה. הרחבות, השערים, הכל היה מסומן. הוא היה ירוק ומטופח. זה היה האבסורד בהתגלמותו". הסופר הנודע פרימו לוי כתב בספרו "לשוב הביתה" על משחק כדורגל שהתקיים לקראת סיום המלחמה ובו השתתפו קבוצת יהודים מקטוביץ' וקבוצה של איטלקים.
יעקב צור, אחד מהניצולים, העיד: "הגיעו יהודים מטרזין ושיחקנו נגדם כדורגל. זה היה נורא. אחרי המשחק, כולם נשלחו למשרפות". אסיר אחר, ארנו בוהם, סיפר: "שיחקנו נגד קאפו אחד שהיה סדיסט במיוחד, אז נתנו לו לכבוש את כל השערים". כזה היה הכדורגל באושוויץ. על משחק אחר מצמרר במיוחד כתב בספרו יהודי-רומני בשם מיקלוש ניסלי, שתיאר משחק מטורף בין ה-SS וה-SK (אנשי הזונדרקומנדו). "המשחק התקיים כאילו באיזה עיר שקטה בפארק. השחקנים החליפו בדיחות, צחוק התגלגל במגרש כל זאת בזמן שהמשרפות המשיכו לעשן מעל", כתב.
"אחד מאנשי ה-SS שאל מי משחק כדורגל"
וולטר סטנוסקי ווינטר, צועני ממוצא גרמני, סיפר שאחד מאנשי ה-SS בחר בו ב-1943 להיות המאמן של אחת הקבוצות. באחד מספריו הקדיש פרק מיוחד לכדורגל במחנה וכתב: "יום אחד הוא הגיע למחנה ושאל מי משחק כדורגל. הייתי מעוניין, וגם הילדים שלי. הוא הורה לי להרכיב קבוצה של 11 או 12 שחקנים ולאמן אותם. להרבה אסירים לא הייתה טיפת כוח לרוץ, אבל הידיעה שהם יקבלו יותר אוכל וירוויחו עוד יום אחד בחייהם גרמה להם לשחק כאילו התאמנו כל יום. אחד היהודים ביקש ממני לצרף אותו לקבוצה. הוא היה קצר גוף עם רגליים עקומות. אמרתי לעצמי 'מה הוא כבר יודע לעשות', אבל הוא שיחק נפלא כקיצוני".
הנאצים, "באדיבותם הרבה", הועילו לנתק לכבוד המשחק את החשמל בגדר סביב המגרש, והמשחק התחיל. "תקפנו מהרגע הראשון והובלנו בדקה העשירית. קציני ה-SS ביציע החלו לירות באוויר כמו משוגעים. חשבתי לעצמי שעכשיו ייפתחו דלתות הגיהינום. אמרתי לחברים שזה נס אם נצא מכאן בחיים, אבל אחרי שהובלנו 0-2 הנאצים כבשו לנו שער. ניצחנו 1-2, אבל לא השפלנו אותם. הקצינים היו מרוצים ובימים שלאחר מכן קיבלנו יותר אוכל". ככה נאחזו חלק מהניצולים בחיים, רק בזכות הכדורגל. הם לא קיבלו משכורות, אבל קיבלו את החיים במתנה.
מה דעתך על הכתבה?