1. שבע דקות תוספת הזמן של ברזיל היו המענגות ביותר במונדיאל עד כה, כולל ההצגה אתמול של בלגיה. שבע דקות של גן עדן. ברזיל של טלה סנטנה שיחקה 450 דקות כאלה ב-1982, כולל בהפסד מול איטליה.
ברזיל הנוכחית מתקשה להתחבר, ארגנטינה מפורקת, פרו זה כלום וקולומביה הפסידה ליפן. אפילו אורוגוואי הסולידית, עם שני ניצחונות על יריבותינו במלחמת העצמאות, לא ממש מממשת את הפוטנציאל. אמרו שהנבחרות מדרום אמריקה מתקשות להצליח באירופה, אבל ככה?
בסופו של דבר, המוקדמות בדרום אמריקה, על אף שהן מרתקות ואמיתיות, מגיעות ל-18 משחקים, רובם קשים. נבחרות אירופיות משחקות 10-12 משחקים כדי להגיע למונדיאל. כשהן מנסות הרכבים, בדרום אמריקה שוחקים את הכוכבים השחוקים בלאו הכי. גם העובדה שהנבחרות לא הומוגניות ומפגישות שחקנים שמגיעים מליגות אירופיות ודרום אמריקאיות פוגעות בסגנון. הלגיונרים באים עם הלחץ והכדורים הארוכים, והמקומיים באים עם הסגנון שלהם.
ניימאר וקוסטה חוגגים. שבע דקות מענגות, אבל לא יותר (Gettyimages)
ובכל זאת, הטורניר ארוך ומאפשר להתחבר. ארגנטינה עוד יכולה לנצח את ניגריה ולהדהים פתאום את צרפת בשמינית, ומפה הכל פתוח; ברזיל יכולה לשחק 17 דקות ולא שבע כמו שלשום ולכבוש רביעייה; קולומביה יכולה לנצח את פולין ואורוגוואי זו נבחרת שיכולה לנצח כל אחת. ועדיין, נדמה שעידן הכסף הגדול מעקר את הכדורגל הדרום אמריקאי מתוכנו הנפלא.
2. אני אולי לא מאוהב ב-VAR, אבל שבוע איתו ונדמה לי שלא ברור איך חיינו בלעדיו. כמו החילופים ב-1966, כמו הצהובים והאדומים שנכנסו בשנות ה-70, כמו שלוש הנקודות לניצחון בשנות ה-80, כמו האיסור להחזיר את הכדור לשוער, כמו הנבדל הפסיבי. לא להאמין שפעם כל זה לא היה.
ביורן קיפרס, השופט ההולנדי במשחק שלשום בין ברזיל לקוסטה ריקה, השתמש ב-VAR כדי לבטל פנדל שהוא עצמו פסק, וקבע בכך תקדים: מחל על כבודו, הודה בטעותו, ובכך עשה צדק. וכך, יותר משה-VAR יעשה סדר ויצמצם טעויות, הוא משנה את אופיים של השופטים השחצנים, אלה שבגלל שלא הייתה עליהם ביקורת און-ליין, נפנפו את האמת מעל פניהם. אין מדינה שלא מלאה בשופטים כאלה כמו ישראל. יעלה כמה שיעלה, את מערכת ה-VAR חייבת מנהלת ליגת העל לייבא לליגת העל, על ראשן של הקבוצות. ויפה דקה אחת קודם.
ה-VAR חייב להגיע לישראל, ויפה דקה אחת קודם (AFP)
3. אחמד מוסא, למדתי מגוגל, שיחק בשנתיים האחרונות (מאז נרכש מצסק"א מוסקבה על ידי לסטר, והושאל אליה בחזרה בעונה שעברה) פחות דקות ממה שמשחק לאו מסי רק בלה-ליגה, בעונה אחת. בפרמייר-ליג הוא זכה לרסיסי משחקים, בקושי הגיע ל-1,300 דקות. מי שצפה בשני השערים שלו ביום שישי מול איסלנד, שני השערים היפים במונדיאל עד כה, לא מסוגל להבין את זה. הוא עצר כדור עם קצה הרגל כמו רונאלדו, פרפר את ההגנה של איסלנד כמו מסי (של ברצלונה), אז למה רק 1,300 דקות בשנתיים? הבחור בן 26. מה צריך לקרות כדי שהוא יוביל קבוצה אירופית גדולה? שמישהו ישאל את העולה החדש, מר רומן אברמוביץ', בבית הקפה בו הוא מבלה בנווה צדק, מה יש לו לומר על זה.
עצר כמו רונאלדו ופרפר כמו מסי (Gettyimages)
4. למי שתהה: סימון הדגל האלבני בחגיגות השערים של גרניט ג'אקה ושרדאן שאקירי שלשום מול סרביה לא דומה להוצאת הדגל הישראלי מהתחתונים של ג'ון פנטסיל – בעיקר משום שגאנה לא שיחקה אז נגד נבחרת הרשות הפלסטינית, סוריה או איראן. שווייץ שיחקה נגד סרביה, והיה נדמה שהמשחק הוא בכלל בין אלבניה לסרביה, מפגש שלפני ארבע שנים הוליד לאלבניה עלייה לא הוגנת לפלייאוף, ומשם ליורו. ההתלהבות מהמחווה של המהגרים האלבנים לדיקטטורה החשוכה לשעבר של אדוור הוג'ה אינה במקום.
המונדיאל הוא מפגש בין לאומים, אבל הוא חייב להישאר מחוץ למשחק הפוליטי. שאקירי צריך לשיר יודל, לא להיות נשר בעל שני ראשים. בעצם, הוא גם לא חייב לשיר יודל. אצלנו חצי נבחרת לא שרה את ההמנון. אני מקווה מאוד שפיפ"א תעניש את שני השחקנים. שילמדו שמה שאסור לפוליטיקאים, בוודאי אסור גם להם.
ההתלהבות אינה במקום, השחקנים צריכים להיענש (Gettyimages)
5. כמה מצער שכבר ברבע הגמר ניאלץ להיפרד מאחת משתי הנבחרות המענגות (אחת בפוטנציה), בלגיה או ברזיל. כדי שזה לא יקרה, צריך לקוות שאנגליה תנצח את בלגיה במחזור האחרון, כי אנגליה לא יכולה לנצח את ברזיל, אבל בלגיה כן יכולה ללכת עד הסוף. ראינו את זה כבר אתמול.
מה דעתך על הכתבה?