סלפי עם סלבה: באתי, דפקתי ארנק ונסעתי לקאזאן

סמארה כפרה עליך. 1,050 ק"מ נסענו אלייך ממוסקבה, שעה ארבעים באוויר. veni vidi vici בלטינית. באתי, דפקתי ארנק ונסעתי, בעברית. vim fis gol e subi (באתי, עשיתי גול ועליתי. זה בפורטוגזית). כפרה, כפרה כפרה (זה במרוקאית). טאקו צ'ילי סומבררו טקילה (במקסיקנית). love you love you love you (באנגליזית).

בקיצור, אני חוזר למוסקבה עם חיוך בנתיים. מכירים המשפט של הרשת טאקו בל באמריקה? טאקוס זה טוב ל-15 דקות. ולמה אנחנו אומרים את זה? כי בדקה ה-15 המקסיקנים החזיקו בכדור, 68 פסים ביניהם והקהל מלא בטקילה בראש בשאגות צועק, אולה אולה אולה,. בוא נגיד שאם זה היה נגד בית"ר כוסילמלם היינו מתרגשים, מתחילים לתת מכות, שני אדומים והלך המשחק. שחקני ברזיל הוציאו את הטלפון מהגרביים והתחילו לצלם סלפים כמונו. סלפי בסמארה.

היה משחק קשוח של החברה עם הסומבררו, קשוח מידי בשביל גביע עולם, אבל ניימאר נותן לנו לחייך ולהמשיך לחלום. אין תפסנות אצל צ'יצ'ה, אין לנוח. לא עשינו כלום, הוא אומר, אם לא נעבור את המשחק הבא והבא והבא. הבאניבי אובו אבה ויוה צ'יצ'ה. מונדיאל זה ככה: אם הכדור נכנס אתה מלך, אם לא אתה מלכה. ככה זה. יום שישי אנחנו בקאזאן, נצלצל לביברס, נשאל על מסעדה טובה, מקום לטייל ופאב לשתות. הפעם בלי הסוס והחמור. רבע גמר נגד בלגיה. אין מקום לבדיחות.

לא הספקנו לטייל הרבה בעיר אבל שמענו שיש כאן בית כנסת יפה, רב הקהילה הוא שלמה דייטש, שמשפחתו גרה במגדל העמק ואחד מצאצאיו עובד איתנו בספורט1 ומשדר אתלטיקה עם דוקטור גלעד ויינגרטן. משפחה מוכשרת יש למאוריניו. בסוף סימסתי לרב והתנצלתי שלא יכולתי להשאר, כי הבטחתי להתפלל ערבית ולהשלים מניין במוסקבה.

(אלבום פרטי)

ואני חייב לכם עוד סיפור. סגרתי כבר ח"י ימים ברוסיה והפלטה מתחממת. עד שנגיע לפעמיים חי, החמין יהיה מוכן, ואין דבר יותר טעים בעולם מחמין שמתבשל כל הלילה. מאיר לנסקי האגדי סיפר פעם שאימו שלחה אותו עם סיר חמין ושני דולר לחמם את הסיר אצל גוי אחד שהיה לו תנור. בדרך ראה אנשים משחקים קרוב-לקיר, אתם בטח מכירים. שיחק, הפסיד את השני דולר ובשבת הזו לא אכלו חמין חם. הוא נשבע לא להתערב יותר ונהיה לימים בעליו של 17 בתי קזינו בלאס ואגס.

יש דברים בחיים שאתה לומד בדרך הקשה. זה תופס גם כאן במונדיאל זה. בדרך כלל מסורת, כובד החולצה ומספר הכוכבים עליה תופס, אבל זה רק עד שהמשחק מתחיל על הדשא. בגדול, זה עובד אבל לא תמיד. בפורטוגזית יש אימרה "אני הכי פיקח שיש, אבל אני יודע שתמיד יש אחד שועל יותר ממני". זהירות, ערנות ומרק עוף זה אף פעם לא מזיק.

ב-2002, המאמן לואיס פליפה סקולארי הגיע עם נבחרת לא מוכרת, לא נוצצת, לא נבחרת למונדיאל של אז והרביץ בהם תורה שבעל על פה. "יש לכם שבעה משחקים במונדיאל, אז תעשו את זה. לא 12 לא 10. שבעה". צ'יצ'ה, חניך שלו, וגם גאושו מהדרום כמותו, הולך על שיטת מרק העוף והזמין את דונה רוזי, אשתו, להכין את זה.

צ'יצ'ה נתן למשפחות השחקנים להגיע, להגיד שלום ולברך את השחקנים להמשך הדרך, ואז שלח את המשפחות הביתה עם חיוך ואמונה גדולה. ח"י ח"י ח"י. המונדיאל הזה של ברזיל מזכיר מיום ליום את 2002. ובלי קשר, יש הרבה דברים שהברזילאים מרגישים איתם בנוח כאן במוסקבה – האנשים מחייכים אלייך, הלחיים שלהם אדומות מתחת לעיניים כחולות ושיניים לבנות ונקיות. פירמינו מרגיש כאן בבית ואתמול הוא גם סופסוף כבש. כמונו, הם מאוד אוהבים מנגל, אבל עד שהבשר מתבשל הם כבר דפקו אותו חי. ח"י ח"י ח"י.

רוב הרוסים בעד ברזיליה, וגם רוב הרוסים שמחים שגרמניה לא כאן, כבר יש סטיקרים על המכוניות "הגרמנים אף פעם לא ניצחו ברוסיה". בזמן הדיקטטורה הצבאית בברזיל (1962-1986) הזכורה לרעה מאוד, מדבקה גדולה הייתה בדרכונים שלנו – "מותר להכנס לכל המדינות בעולם, כולל ברית המועצות, חוץ מקובה הקומוניסטית". בקיצור הגנרלים לא קראו הרבה ספרים. הרבה שירים יש על הזמנים ההם, איפה נטשה ופייר של יהונתן גפן ששרו השלושרים? אשמח להגיד להם שמצאתי אותם, גם נטשה וגם פייר, מחייכים יפים ולבושים חולצה אדומה של הנבחרת מחכים למשחק. ואנחנו איתם. רוצים אותם בגמר.

(אלבום פרטי)