מספר 14 של אורוגוואי יוצא מהמנהרה לקראת פתיחת המחצית השנייה נגד פורטוגל. הטריקו שלו ספוג זיעה, מתוח להתפקע על חזהו. אין אף נבחרת שהטריקו של שחקניה מתוח ככה. רואים מקרוב את הלב פועם.
יש בנבחרת אורוגוואי מעט מאוד שמות שחייבים להכיר: סוארס, קבאני, גודין. כל היתר זה בסדר לא לדעת מי הם ואיפה הם משחקים. מספר 14 הוא אחד מהם. הוא בגובה המרפק של כל הסובבים אותו ביציאה מהמנהרה. הוא בגודל שאפשר לפספס, מה כבר אפשר לקבל ממישהו שאלה ממדיו, אבל את מספר 14 אי אפשר לפספס, הוא בטראנס.
זה המונדיאל הראשון של לוקאס טוריירה, הוא בן 22, זה משחקו השני בהרכב הפותח. נגד רוסיה, במשחק הקודם, הוא פתח בפעם הראשונה. כמה דקות מפתיחת המחצית השנייה הוא הוטח לקרקע. הכדור קבור תחתיו, ארבעה פורטוגלים עומדים מעליו, סובבים אותו, דורכים לו עם הסטופקס על הראש. טוריירה יצא מזה עם הכדור ברגל. לך תנצח רוח כזאת. הפורטוגלים נתנו את כל מה שיש להם, שום דבר לא נפל עליהם בהפתעה, הם ידעו שזה מה שיקבלו מאורוגוואי, ועדיין לא היה להם מה לעשות.
טוריירה נגד אורוגוואי. זאת הרוח (AFP)
מקובל להתעכב על התנהגות השחקנים בעת נגינת ההמנונים. שחקני הנבחרות ואוהדיהם מחצינים את רגשותיהם כשההמנון מתנגן. ניכר בהם שמדינתם יקרה להם, הם גאים בה. לאורוגוואים אני מאמין. קבאני ידוע כשחקן אמוציונלי, ועדיין לא אמוציונלי כפי שהוא נראה בעת נגינת ההמנון. קבאני שואג, הולם באגרופיו על חזהו, עיניו יוצאות מחוריהן, קבאני אקסטטי.
מהרגע שהם יוצאים מחדר ההלבשה למנהרה בדרך שתוליך אותם למגרש רואים עליהם – אף אחד לא משחק כאן בשביל עצמו. משהו חזק באופן מיוחד קושר אותם למסגרת הזאת. הם אולי לא חיים בארצם אבל לוקחים אותה איתם לכל מקום.
הקפטן גודין ציטט את נאום המוטיבציה של המאמן אוסקר טבארס לפני המשחק. הוא אמר להם: "שחקו בשביל הנשים שלכם, בשביל הילדים שלכם, בשביל האומה שלכם. תחשבו על הבית". הבלם אמר שזה הכניס אותם לטירוף.
טבארס. הגוף לא משהו אבל השכל חד (Gettyimages)
טבארס לוקה במחלה שפוגעת במערכת העצבים. הוא בן 71, בקושי זז, בקושי מדבר, ומוביל את אורוגוואי לרבע גמר המונדיאל כשהוא שעון על קביו ונתמך בידי סביבתו. על קביו, במצבו, הוא עדיין המאמן הלאומי שלהם. הגוף לא משהו אבל השכל חד. הוא הפרופסור, כל הידע מצוי אצלו, הם מוסרים את נבחרתם בידיו על אף מצבו. הוא הסמכות, הרוח וההשראה. יש אולי עוד מעט נבחרות שהיו נוהגות כך במאמניהן.
זו הזדמנות טובה לראות מאיזה חומרים אורוגוואי עשויה, עכשיו כשהיא משחקת. עד עכשיו שמענו סיפורים על הזיקה שבין האומה למשחק. סיפורים שחוזרים על עצמם, שנועדו להסביר איך מדינה כזאת קטנה מגיעה לכאלה הישגים. עכשיו אפשר לראות בעיניים וכשרואים מבינים: כדורגל זה לא משחק עבורם. כל החיים הם מתמודדים מול ילידים שמייצגים אזורי עולם שונים, גזעים ותרבויות שונים, וכל אלה תופסים את זה כמשחק. לא אורוגוואי. זה מסביר הכל, נותן לה יתרון עצום, ממנה צריך לסגור פערים.
הגול הראשון שלה נגד פורטוגל מוגדר בפיהם של בעלי מקצוע כשיתוף פעולה מופתי בין שני שחקני חוד: קבאני וסוארס. הם מציינים ששיתוף פעולה כזה לא מובן מאליו כשמדובר בשני אינדיבידואלים. שניהם כוכבי על, אז למה שיחלקו את הבמה? זה לא מקובל. לפי ההיגיון הם היו אמורים לריב אחד עם השני, שני הגולרים האלה, כי שניהם על אותה משבצת. אבל זה לא גול של שיתוף פעולה. זאת מערכת יחסים. קבאני וסוארס התנהלו כמו בני זוג שחולקים הכל, לא זזים האחד בלי השני.
השער של קבאני. מערכת יחסים בינו לבין סוארס (Gettyimages)
לפני שנשך את קייליני תוך כדי משחק, היה לסוארס מעמד של אייקון באורוגוואי. גם הם חשבו שהמעשה היה קיצוני ולכן קידמו את סוארס במעמדו. מאייקון הוא הפך לגיבור לאומי, משחררה של אורוגוואי. כי ככה מנצחים במדינה משחקי כדורגל. עם השיניים.
אורוגוואי לא מחדשת דבר במונדיאל הזה. היא דבקה בערכי המשחק שלה כבר עשרות שנים. זו תמיד אותה אורוגוואי, נאמנה לעצמה ולזהותה, אותה שיטת משחק, אותו אופי של שחקנים, אותה סמכות על הקווים, אותה מסירות נפש. אורוגוואי משמרת את מעמדה כמעצמת כדורגל על אף ממדיה לא משום שהיא נפתחת, מחדשת, משתכללת ומתאימה את עצמה אלא בשל שמרנותה ודבקותה בערכיה. היא לא משתנה. היא מה שהיא.
מה שהיא הפך במונדיאל הזה לבון-טון. רואים את זה מוטמע בהמון נבחרות מהדרג השני והשלישי. התגלה שאין בכוחם של כסף, זוהר וכישרון למחוק הקרבה ואמונה אינסופיות. רק אלה סוגרות את הפערים. אורוגוואי אומרת את זה כבר עשרות שנים ומבחינתה זה תקף לכל עידן. במקרה שלה לא היו פערים לסגור, אבל שים את ערכיה ברגליהם של איראנים ומרוקאים ויפנים והנה יש להם סיכוי.
שחקני נבחרת יפן חוגגים. דקות המשחק הכי מהנות עד עכשיו (Gettyimages)
בליגות האירופיות הבכירות ובצ'מפיונס מוצגת רמת משחק גבוהה מזו שמוצגת במונדיאל. זה תמיד אותן קבוצות, אותם שמות, אותם הפרצופים. על המגרש ועל הקווים. לאחרים, לאלה שמחוץ לדרג, אין סיכוי להגיע או לזכות או להשיג. הכדורגל געש כשלסטר זכתה בפרמייר ליג. במונדיאל הזה שיחקו חצי תריסר נבחרות שנראו והריחו כמו לסטר בעונת האליפות שלה. איראן נגד פורטוגל, מרוקו נגד ספרד, יפן נגד בלגיה – נתנו את דקות המשחק הכי מהנות באירוע עד עכשיו.
אורוגוואי, לראשונה בתולדותיה ובלי שהתיימרה לכך, הפכה לבון-טון, למייצגת המובהקת של מגמה. זה כמעט מתבקש שבתוקף מעמדה החדש כמובילת המחנה הצנוע והאלטרנטיבי, שמקדש את ערכי המשחק של פעם, אורוגוואי תפעל לסיכולו של כריסטיאנו רונאלדו בשל ערכיו הנרקיסיסטיים שלא עולים בקנה אחד עם ערכיה ותיקח על עצמה לסלק אותו ואת נבחרתו מהמונדיאל. אורוגוואי נגד נעל הזהב.
רונאלדו. כולם נגד נעל הזהב (Gettyimages)
כולם למדו לשחק, הכל פתוח, אין כאן פייבוריטיות, רואים את זה מדי יום. גביע העולם מונח על הרצפה. אם המונדיאל הזה ימשיך להתנהל כפי שהתנהל עד עתה – כל אחת משמונה הנותרות יכולה לקחת אותו הביתה. אין ולא היו כאן פייבוריטיות. משחקים ספורים התנהלו כפי שהיה מצופה שהתנהלו.
מאמנים סמכותיים ובעלי מעמד ששחקניהם מגיבים להם; אינדיבידואלים שיודעים ומבינים מה מקומם במסגרת; כוכבים שנותנים תחת ודוגמה ובנוסף לכך תורמים גם את הערך המוסף; אמונה והקרבה בלי גבולות. לא צריך יותר מזה כדי לסגור פערים ולהפוך לבעלי סיכוי. כשעולים למגרש ומביאים את זה – כבר יש סיכוי. מה שמחזיר אותנו לשאלת מעמדו של הכדורגלן הישראלי.
מה דעתך על הכתבה?