ברזיל הקטנה: הנבחרת האימתנית לא קיימת יותר וספק אם תחזור

ערב פתיחת המונדיאל ביקשו ממאמן נבחרת בלגיה רוברטו מרטינס לאמוד את סיכוייה של נבחרתו. מרטינס העריך ש"כל עוד ברזיל כאן, היא פייבוריטית לזכייה". הוא שיקף עמדה רווחת – ברזיל תמיד פייבוריטית לזכייה, זה מוסכם על הכל.    

המיתוס של העליונות הברזילאית התקבע במשך עשרות שנים. היה לו על מה להתבסס. עד המונדיאל בשבדיה 1958 ברזיל הייתה יומרנית, פה ושם הציגה את הפוטנציאל שלה שאף פעם לא מומש במלואו. ב-12 השנים שבין 58' ל-70' היא לקחה שלושה מתוך ארבעת המונדיאלים שהתקיימו. דבר שלגמרי התבקש נוכח העליונות שהשחקן הברזילאי, לא חשוב באיזו עמדה, הציג על פני מי שעמד מולו ולא נולד לכדורגל הזה.

הברזילאי הביא איתו ארגז כלים אחר שאפשר לו לעשות דברים אחרים. הוא נגע אחרת בכדור, הוציא מגופו, מרגליו, דברים אחרים. הוא תמיד בא עם משהו חדש שלא נראה קודם לכן. היו תקופות שבכל עמדה ברזיל הציגה כמה אפשרויות להגדרה של השחקן הטוב בעולם לתפקידו. היה רק צריך לבחור. הכדורגל שהאחרות שיחקו, בעיקר האירופיות, תמיד נראה קצת מוגבל ביחס לברזילאי. העליונות שלהם נראתה מולדת. כמו של האמריקאים בכדורסל, כמו של הקנדים בהוקי קרח, כמו של הניו-זילנדים ברוגבי. זה הספורט שלהם. האחרים למדו לשחק אותו, הם נולדו איתו.   

ניימאר. הרבה סימנו את נבחרתו כאלופה (gettyimages)

במשך 24 שנים, בין 1970 ל-1994, ברזיל לא לקחה את גביע העולם, אבל העליונות של השחקן הברזילאי ביחס ליריביו, בעיני לפחות, לא הוטלה בספק. ברזיל העמידה נבחרות נפלאות, משופעות בכוכבים חד-פעמיים, ולא זכתה מכל מיני סיבות: פעם זה היה מזגם, פעם אחרת מאמנם, אבל זה לא היה כישרונם שהידלדל.

שמתי לב שבמהלך השנים האלה לברזיל תמיד היו את השחקנים אבל היא לא תמיד מצאה את הבנאדם הנכון שיכוון אותם לממש את עליונותם המולדת. הגעתי למסקנה שגורלו של גביע העולם בכדורגל תלוי בשאלה את מי תמנה ההתאחדות הברזילאית למאמן הנבחרת.  תמנה את זגאלו, סנטנה או מישהו בצלמם – תזכה. תמנה את דונגה – לא תזכה. לכל הנבחרות האחרות אין מעמד בעניין.

החזרה של ברזיל במונדיאל של 1994 נראתה לי מתבקשת וטבעית. ברזיל הגיעה לשלושה משחקי גמר רצופים ולקחה פעמיים. אלה לא היו נבחרות גדולות שלה, הן היו פונקציונליות. ועדיין היא הציגה בשנים האלה את רומאריו ורונאלדו הראשון. איפה בדיוק גדלים שחקנים כאלה חוץ מאשר בברזיל. זה רק חיזק את האתוס שסביבו הכדורגל הברזילאי נבנה. העליונות שלהם נמשכת על פני דורות. גם כשנדמה שהיא נעלמת, היא חוזרת. זאת ברזיל.

אוהדי ברזיל ברוסיה. היו אופטימיים בפתיחה (gettyimages)

זה המונדיאל הראשון שברזיל שמה על המגרש ועל הקווים את הכי טוב שיש לה, וזה מספיק טוב כדי להגיע לרבע הגמר. אני נזכר בהפסד של ברזיל לאיטליה בספרד 1982. אז זה נתפס כאירוע קוסמי, בלתי ניתן לחיזוי, רבים התייחסו אליו כאל אסון טבע. נגד בלגיה, ברזיל הפסידה לנבחרת שטובה ממנה בכל פרמטר ובכל עמדה. כל שחקן בלגי טוב יותר מהברזילאי שהיה מולו.

זה נראה כמו סופו של תהליך וצריך ללכת אחורה ולחפש סימנים שהעידו על התרחשותו, כי בזמן אמיתי הוא הודחק. זו אמת שלא נעים להודות בה מטעמים של התרפקות על העבר, אבל ברזיל העליונה לא קיימת יותר ואין ראיות לכך שהיא תתקיים בעתיד. ברזיל הייתה ברזיל כל עוד אירופה לא שחקה אותה, חשפה את כישרונותיה ושאבה אותם, ניתקה אותם מארצם. אירופה הפכה את ברזיל לפס ייצור של שחקני כדורגל שנועדו ליצוא, היא גם הכתיבה לפס הייצור מהם צרכיה ומה עליו לייצר. זה תהליך שגרם לכדורגל הברזילאי לאבד את הייחודיות שלו, לא נותרו לו סודות, הכל גלוי.

אני צופה מעת לעת במשחקי הליגה הברזילאית, ככה נראות השאריות שאירופה מותירה שם. ובמקביל האקדמיות האירופיות מפתחות שחקני כדורגל שמחקו את כל הפערים שהיו קיימים בינם לבין הברזילאים לאורך השנים. בשנים שבהן ברזיל מייצרת את ניימאר, מטפחת ומאלילה אותו, בלגיה מייצרת את דה בריינה והזאר. ברזיל של העידן החדש נחותה ביחס לאירופיות הבכירות. אפשר היה להתרשם מכך במונדיאל ב-2014 שאותו אירחה. זה בלט עוד יותר במונדיאל הזה. למונדיאל הבא ברזיל תתייצב לאחר שלא לקחה את הגביע כבר 20 שנה. היא תהיה אחת מחצי תריסר נבחרות שיזכירו את שמן כמועמדות. כן, גם ברזיל, תוסיפו את ברזיל, הפעם היא אולי גם תזכה. 

נבחרת ברזיל. גם במונדיאל הבא היא תוזכר כמועמדת לזכייה (gettyimages)

תמיד חשבתי שהנבחרת האנגלית נופלת כי הכדורגל האנגלי אטום לסובב אותו. הוא פועל בבועה. אומרים שזו גישה שמאפיינת תושבי איים. רק ים הם רואים סביבם וזה משפיע על תפיסתם את החיים. הייתה לאנגלים את תפיסת המשחק שלהם, הם קידשו אותה, היא נראתה נפלא במשחקים בינם לבין עצמם. במשחקיה של הנבחרת האנגלית התקבלה תפיסת המשחק הזאת בצורה המזוקקת שלה. היא כונתה "כדורגל אנגלי טיפוסי". זו הייתה מילה מכובסת לכדורגל טיפש. טיפשותו בלטה כשהוא עומת עם תרבויות כדורגל אחרות ותפיסות משחק שונות. אז התברר שהכדורגל האנגלי אפקטיבי רק נגד כדורגל אנגלי. שים כדורגל אחר מולו והוא מתאייד, אין לו תשובות, אין לו מושג, הוא לא מבין מה שואלים אותו. ההפסדים קורעי הלב של הנבחרת האנגלית, הדרמות והטרגדיות הספורטיביות שליוו אותה, מי עוד מפסיד משחקי כדורגל קריטיים בצורה הזאת, והם תמיד בצד המפסיד. האנגלים לא לוזרים, אף פעם לא היו, הם הרי אנגלים, אי אפשר להטיל ספק במחויבות שלהם, ברוח הקרב אחרי כל מה שעברו.

זאת הייתה הנחת עבודה שלי לפני כל אירוע בינלאומי שהנבחרת האנגלית נשלחה אליו כדי "להחזיר את הגביע הביתה" – הם לא יחזירו כי הם טמבלים, כי הכדורגל שלהם טיפש והם דבקים בו. אין אף דרך אחת להפסיד משחק כדורגל שלא מוכרת להם מניסיונם האישי. הסיפור הזה נגמר ולא יחזור על עצמו. אנגליה לא תהיה יותר אנגליה כפי שברזיל לא תחזור להיות ברזיל. הפרמייר-ליג זו ליגה אוניברסלית, היא קבעה את הסטנדרט והכילה בתוכו גם את הכדורגל הברזילאי וגם את האנגלי. את האחד היא הורידה, את האחר הרימה. אנגליה קיבלה על עצמה את עקרונות הכדורגל האוניברסליים ואימצה אותם.

הנבחרת האנגלית. כבר לא תהיה מה שהייתה פעם (gettyimages)

בשמינית הגמר וברבע הגמר אנגליה עברה שתי נבחרות שכל נבחרת אנגלית בעבר הייתה מתרסקת מולן. אף נבחרת אנגלית שאני הכרתי לא הייתה עוברת את קולומביה אחרי שחטפה שוויון בדקה האחרונה של תוספת הזמן – ומנצחת בפנדלים. ממתי כדורגל-אנגלי-טיפוסי מנצח בפנדלים. את שבדיה אנגליה פשוט עקפה, כל הנבחרות האנגליות שאני הכרתי בעבר היו נתקעות בשבדיה, זו גישה אנגלית טיפוסית להיתקע בנבחרת כמו שבדיה, אנגליה ההיא לא הייתה יוצאת ממשחק כזה. אנגליה הנוכחית פשוט הזיזה את שבדיה מדרכה, בלי להגיר זיעה, בלי תחבושות ספוגות דם על הראש.

שחקנים אנגלים, מאמנים אנגלים, נאבקים על מקומם בליגה שמשוחקת בארצם. זו ליגה אוניברסלית. כל קבוצה אנגלית יכולה להרכיב 11 שחקנים זרים שמאומנים על ידי מאמן זר. מגווייר בא מלסטר, פיקפורד הגיע מאברטון. לא מסיטי או מיונייטד, טוטנהאם, צ'לסי או ארסנל. אברטון ולסטר, בית השחי של הפרמייר ליג. אבל הם כבר תוצר של הליגה האוניברסלית, הם קיבלו חינוך קונטיננטלי. מגווייר נותן לנבחרת האנגלית את כל מה שטוני אדאמס נתן לה, אבל מגווייר לא חמור. לפיקפורד אין את המעמד שלסימן היה אבל הוא לא יאכל גול כמו שסימן אכל מרונאלדיניו במונדיאל 2002. סימן חשב שלא מקובל לבעוט לשער מטווחים כאלה ולכן מיקם את עצמו כפי שמיקם. הוא מיקם את עצמו מספיק טוב בשביל הכדורגל שהוא הכיר. לפיקפורד זה לא יקרה. אנגליה תעמיד בהמשך נבחרות טובות יותר או פחות, היא תגיע לשלבים כאלה ולשלבים אחרים. אבל האנגלים לא ייראו יותר "אנגלים" כשהנבחרת שלהם תשחק נגד יריבה אירופית או דרום אמריקאית.