Sport1 Banner

חובת ההוכחה: הכוכבים שצריכים להופיע לגמר המונדיאל

מריו מנדז'וקיץ'
מריו מנדז'וקיץ' | Gettyimages

הבלמים שנחשבים לכינור שני בקבוצותיהם, הכוכב שרוצה להראות למאמנו שטעה לגביו, השוער שסוחב פציעה והחלוץ הכי "לוחם" שיש. לוינטל על השחקנים שיצטרכו לסחוב את נבחרותיהם לעבר התואר היוקרתי מכל

(גודל טקסט)

צרפת וקרואטיה נמצאות בגמר מונדיאל 2018 לא רק כי מדובר בנבחרות הקבוצתיות ביותר שמשחקות את הכדורגל הכי איכותי בטורניר (לצד בלגיה וברזיל) אלא גם מפני שהן מורכבות משחקנים רבים שיש להם מה להוכיח והם רעב שמייצר לחימה והקרבה, ויתן להם אקסטרה מאמץ, שעושה את ההבדל במצב של שוויון, כשגורל המשחק מונח על הכף.

ראשית כמובן, קיליאן אמבפה, נער הזהב של הנבחרת הצרפתית שהובא לפ.ס.ז' ככינור שני לניימאר (מבחינת הסכום, מעמד) מיצב עצמו רשמית ככוכב ברוסיה 2018 ואף הפך לפי סקרים בצרפת לכדורגלן האהוב ביותר (מעל יקיר האוהדים אנטואן גריזמן). זכייה שלו עוד לפני גיל 20 בגביע העולמי תשים אותו בשורה אחת עם הגדולים ביותר.

אבל כשמדברים על חובת ההוכחה ומסתכלים על סגל הטריקולור, צמד הבלמים של הנבחרת הם דוגמה מצוינת לכך. רפאל וראן וסמואל אומטיטי מככבים באימפריות הספרדיות ריאל מדריד וברצלונה, אך נכון לעכשיו לפחות, הם נחשבים כינור שני לצד הסמלים הוותיקים סרחיו ראמוס וג'רארד פיקה. ראמוס (32) גדול מווראן (25) ב-7 שנים, בדיוק כמו פערי הגילאים בין פיקה (31) לאומטיטי (24). בקבוצותיהם, פיקה וראמוס אולי מנהיגים טובים יותר וניחנים ביכולת בניהול משחק עדיפה מאחור וכן בתרומה התקפית ממצבים נייחים. עם זאת, כשבוחנים את ארגז הכלים של השניים, ומסתכלים על עבודתו בסיסית ביותר של בלם- שמירה אישית של שחקן התקפה, שימוש במהירות ובכח המתפרץ כדי להגן, קואורדינציה וקריאת מצבים – אומטיטי עולה על פיקה ווראן, ונכון לשנה האחרונה, עדיף על ראמוס.

פול פוגבה רוצה להוכיח שהוא אכן הכוכב הענק שממנו מצפים להיות, לקבוצתו, מנצ'סטר יונייטד ובמיוחד למאמנו ז'וז'ה מוריניו, עימו היחסים התערערו מאז נובמבר. אנטואן גריזמן אמנם נחשב לכוכב נבחרת צרפת (3 שלושה שערים ושני בישולים במונדיאל הזה בנוסף למלכות השערים ביורו האחרון), אבל צריך לזכור שהסופרסטאר הצרפתי הוא בכלל תוצר של מערכת הכדורגל הספרדית כשבגיל 14 עבר לריאל סוסיאדד. 'גריזי' מאוד רוצה לחזור הביתה כגיבור אהוב שעונה לכל אלה שלא האמינו בו.

.אנגולה קאנטה (Gettyimages)
קאנטה. הוד מקלליותו (Gettyimages)

צריך להזכיר גם את אנגולו קאנטה, הוד מקלליותו (זכר לצורת המשחק שמזכירה את קלוד מקאללה האגדי), המפלצת הקטנטנה (1.68 מ' בלבד), שעד לפני כמה שנים רק החל לטפס מהליגה השמינית בצרפת ובשלוש השנים האחרונות היה השחקן הכי טוב ויציב בפרמיירליג, וגם את בנג'מין פבאר שהקיץ לפני שנה רק חגג עליה לבונדסליגה עם שטוטגרט (איזה סיפור סינדרלה!) ועכשיו הוא בדרך לבאיירן מינכן.

אבל, אם בהוכחות ובסיפורים מרגשים עסקינן, אין שחקן מרגש יותר, שמסמל את סיפור גמר מונדיאל 2018 טוב יותר ממריו מנדז'וקיץ'. כמה לב ונשמה יש לענק הקרואטי של יובנטוס – אחד הלוחמים הגדולים ביותר בעולם הכדורגל ואולי הכי פחות מוערך במובן הזה. בעוד שתואר ה"לוחם" מוענק בדרך כלל לשחקני הגנה או קישור נמרצים כמו ארתורו וידאל, דייגו גודין, קאסמירו וראג'ה נאינגולן, החלוץ זוכה לו למרות היותו שחקן התקפה מובהק.

למקרה ששכחתם, מנדז'וקיץ' תופקד מגיל 12 כחלוץ מרכזי. ומגיל 17 עד 29 הוא שימש כחלוץ שפיץ, סקורר עם משחק ראש משובח, גם בתקופתו בוולפסבורג ובבאיירן מינכן. עמדת ה-9 הקנתה לסופר-מריו תהילה כשזכה בתואר כדורגלן השנה בקרואטיה שנתיים רצופות (2012-2013) על חשבון מודריץ' ורקיטיץ'. כשפפ גוארדיולה מונה למאמן באיירן מינכן, הוא העדיף את רוברט לבנדובסקי על פניו והקרואטי נאלץ לחפש קבוצה חדשה. אחרי עונה לא מוצלחת במיוחד באתלטיקו מדריד, הקרואטי הגיע ליובנטוס ב-2015 כשהקריירה שלו בירידה.


מנדז'וקיץ. הקריב את העמדה האהובה עליו לטובת איזון מושלם (Gettyimages)

כדי לשקם אותה, מנדז'וקיץ', שזכה ביובה לכינוי החיבה מיסטר NO GOOD, הקריב את העמדה האהובה עליו במגרש, וירד לעמדת הקשר ההתקפי מצד שמאל בה הוא מצטיין הגנתית והתקפית ומספק לאלופת איטליה איזון מושלם. בגיל 32, הוא הוביל בשנתיים האחרונות את שחקני ההתקפה בסרייה A בקטגוריות ההגנתיות (מאבקים על כדור, תיקולים מוצלחים), ובצד ההתקפי היה מעורב ב-52 שערים (34 שערים, 18 בישולים) ב-129 הופעות, מעורב בצורה ישירה בשער של קבוצתו כל 170 דקות בממוצע בשלוש העונות האחרונות.

האירוניה לגבי מנדז'וקיץ, היא שמתוך 34 שעריו במדי הביאנקונרי, 33 נכבשו ב-31 משחקים, בהם יובה ניצחה. דווקא שערו היחיד במשחק שיובה לא ניצחה היה שערו הגדול בקריירה- המספרת המדהימה בגמר ליגת האלופות 2017 בקרדיף, שער העונה באירופה, שרק איזן זמנית ולא מנע מיובה תבוסה 4:1 לריאל מדריד.

מנדז'וקיץ', 32 גולים ב-88 הופעות בנבחרת, סגן מלך שערי נבחרת קרואטיה אחרי דאבור שוקר האגדי (נשיא ההתאחדות הקרואטית כיום), אחראי לשלושה מחמשת השערים של הקרואטים בנוקאאוט – השוויון המהיר מול דנמרק בשמינית הגמר, הבישול לקרמאריץ' ברבע הגמר מול רוסיה וכמובן שער הניצחון בהארכה בחצי הגמר מול אנגליה, חמש דקות אחרי שנפצע. לעיתים הוא נראה חלש על המגרש, לא חד ולא מועיל, אבל הוא לעולם לא מפסיק להילחם ותמיד מהווה סכנה התקפית ליריבה. הוא ניחן במספר תכונות – כח פריצה, משחק גב לשער, יכולת דריבל ומסירה לא רעות ומשחק ראש מצוין. גם מאמנו, מסימיליאנו אלגרי צדק שטען ש"מריו כדורגלן מהשורה הראשונה".


הקרואטים התעקשו לשחק בחצי הגמר למרות עייפות מצטברת (AFP)

וזה לא רק מנדז'וקיץ'. זו המנטאליות של כל שחקני נבחרת קרואטיה, שכזכור התעקשו להמשיך לשחק בחצי הגמר מול אנגליה למרות עייפות מצטברת כתוצאה משלוש הארכות ופציעות, והמאמן זלאטקו דאליץ' אכן נענה ולא ערך חילופים ב-90 הדקות. גם מודריץ', שרואה במרחק נגיעה את כדור הזהב, ראקיטיץ', שצריך להוכיח לקבוצתו ברצלונה שהוא עדיין ראוי (וזה ממש לא מובן מאליו עבור רבים מאוהדי בארסה), רביץ' וקרמאריץ' שמחפשים שדרוג מקצועי מקבוצותיהן בונדסליגה, דיאן לוברן, שבאנגליה אוהבים לגחך על נטייתו ליצור חורים בהגנה ובעצם נחשב (במידה מסוימת כמו וראן ואומטיטי בקבוצותיהם) לחוליה החלשה בצמד הבלמים של ליברפול לצידו של וירג'יל ואן דייק.

שימה ורשאליקו, המגן הימני הנפלא שנלחם על דקות משחק עם חואנפראן האדיר באתלטיקו מדריד, וכמובן המרגש מכולם – השוער דניאל סובאשיץ', גיבור הפנדלים הגדול, שסוחב את הפציעה בשריר הירך האחורי, עד הגמר בלי בעיה (מזלו שאנגליה נבחרת אימפוטנטית שמייצרת איום וחצי למסגרת ב-120 דקות). סובאשיץ', שוער מונאקו שעבורו גמר המונדיאל הוא מעיין דרבי מול הצרפתים, לובש בכל משחק מתחת לאפודת השוער חולצה עם הכיתוב "לנצח – הרוויה קוסטיץ'" – לזכרו של חברו הטוב שנהרג בצורת טראגית על מגרש הכדורגל לפני עשור כשהשניים שיחקו יחד בזדאר. סובאשיץ מצידו, מסתובב עם רגשות אשם ומרגיש אחראי למותו. הרחקה שלו בזמן המשחק גרמה לקוסטיץ' לרדוף אחרי הכדור מחוץ למגרש, ולהתקע בקיר בטון ולקפח את חייו.

'סובאשיץ. (Gettyimages)
סובאשיץ'. גיבור הפנדלים הגדול (Gettyimages)

צרפת וקרואטיה נבחרות שונות בצורת המשחק שלהן, בסגנון, באופי, במנטאליות, בפערי הגילאים. אבל השחקנים של שתי הנבחרות הללו אינן לא רק לוחמים ומקריבים, יש להן עוד במשותף. שתי הנבחרות שואבות את ההשראה שלהן ממונדיאל צרפת 1998, בו רשמו את הישג השיא שלהן (ונפגשו בחצי הגמר). בנוסף, בשתי הנבחרות משחקים פטריוטיים גדולים – קרואטיה היא אומה קטנה (4 מיליון איש) וגאה ואף כונתה האורוגואי של אירופה מבחינת היכולת לייצר שחקני על מתוך אוכלוסייה קטנה יחסית. קרואטיה היא מדינה שנבנתה דרך הכדורגל. היא אומה שקמה על חרבה אחרי המלחמה הקשה בבלקן, בעוד רוב שחקניה נושאים צלקות ממנה.

צרפת, שהתמודדה לא מעט עם בעיות חברתיות, סכסוכים ומרידות שחקנים תחת מאמנים קודמים, עשתה שינוי אדיר תחת דידhיה דשאן. המאמן הצרפתי קודם כל החדיר לשחקניו ערכים (כולל קודים, תקנון משמעת ושיחות אישיות), הוא יצר אווירת לכידות לאומית וכבוד לנבחרת, הרחיק את השחקנים הפרובלמטיים, פיקח על כל הנעשה בנבחרת ואפילו כל השחקנים שרים בגאווה את ההמנון.

ואכן, השחקנים בנבחרת מאושרים וגאים להיות צרפתים ונותנים הכל למען המולדת: אנטואן גריזמן שקורא 'ויו לה פראנס' אחרי כל ניצחון בנוקאאוט, קיליאן אמבאפה שהתאמן קשה מאוד אחרי עונה מתישה לקראת המונדיאל, ותורם את כל הכסף שהוא מקבל על הופעותיו בנבחרת (כ-20 אלף יורו למשחק) למטרות צדקה כי הוא לא מוכן לראות תשלום מביצוע משימתו הלאומית. אמבאפה, שגדל בפרבר 11 ק"מ צפון מזרח לפריז, קיבל כבר בגיל 12 הצעה מההתאחדות של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לייצג את נבחרתה. הוא לא היה מוכן לשמוע על כך, כיוון שתמיד חלם לשחק רק עבור נבחרת צרפת.
והאהבה הזו היא לגמרי הדדית. הציבור הצרפתי שב להזדהות עם הנבחרת שלו – נבחרת שמורכבת מפסיפס אתני וגזעי כה מגוון, כמו החברה הצרפתית בעצמה.

כבר אי אפשר לחכות לערב הזה, כמה שה 15 ביולי, גמר מונדיאל 2018, הולך להיות מרגש!

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי