אם יש תמונה חרוטה במוחי המנציחה את דמותו הססגונית של גברי לוי, היו"ר המיתולוגי של ההתאחדות לכדורגל שהלך אתמול לעולמו, היא מתרחשת בלובי מלון הפאר בו השתכנה נבחרת ישראל בפסח 2000 בפראג.
בשעת לילה מוקדמת יחסית, כשהוא מגיח מתוך עשן הסיגרים ומטהר את האוויר סביבו בנפנוף כף היד, התרומם המאמן הלאומי הטרי ריצ'רד נילסן (עליו השלום) ועלה לחדרו, מותיר את חבורת העסקנים להמשיך וללהג בלובי. גברי לוי שחרר עוד טבעת ריחנית מבלילת עלי הטבק הנעוצה בפיו ואמר: "הוא ילמד".
שנה ורבע מאוחר יותר, כאשר שחרר את נילסן מתפקידו, לא לפני שלחץ עליו לשתף צעירים, הוא מיהר להצטער על כך. כי גברי לוי מאוד אהב כדורגל ומאוד רצה שהוא יצליח, גם אם אפשר למקורבים וחברים לקבל ג'ובים. הוא היה אייקון ספורטיבי מהסוג שהביא לשמעון מזרחי את פרס ישראל.
לא בטוח שרק בגלל צדודיתו – גוץ, מתולתל, קל רגליים (רקדן בחסד) וחמוש תמיד בסיגר – הוא ייזכר כיו"ר הכי דומיננטי בכדורגל הישראלי, כי בניגוד ליושבי הראש האחרים, שתמיד נשלטו על ידי ממלאי מקומם ואנשי סתרים, הוא היה הראשון ששלט גם בהתאחדות, גם בחברי ההנהלה וגם בכדורגל הישראלי. הוא המליך את גם יורשי העצר שלו, הגם שהסתייג מרובם.
לוי. המליך את יורשי העצר שלו, גם אם הסתייג מרובם (אלן שיבר)
גברי היה חד, מאוד חד, קל לשון, לעתים בוטה ומחוספס, בעיקר כי התקשה לשמור על פאסון. והיה לו גם חזון. לפעמים לקח החלטות לא פופולריות, לטובת הקבוצות, שהתגלו כגאוניות בהמשך. כך למשל הסכם השיווק ההיסטורי שלו עם רוני בר און, לימים שר האוצר ואז יו"ר מועצת ההימורים, שהכניס כסף גדול לכדורגל. כך גם עם תחילת עידן השידורים הישירים, שהכניסו לקבוצות עוד כסף, מה שהפך את עידן לוי לפיסת היסטוריה, בה עברו רוב הקבוצות לידיים פרטיות. וכך גם הכנסת הרשות לבקרת התקציבים, שגם אם התגלתה בהמשך ללא שיניים, התחילה לעשות סדר בתופעת החוזים הכפולים.
נכון, כאוהד מכבי יפו, הייתה לי תחושה שגברי לוי נתן למכבי יפו ליפול, ולעומתה נלחם בעקשנות כדי שגורל דומה לא יהיה מנת חלקה של בית"ר ירושלים, אבל הרעיון להציב ביקורת על תקציבים לא מבוססים, היה חשוב ביותר להטמעת מקצוענות בכדורגל. בתקופת גברי לוי הנבחרת והכדורגל הישראלי היו להיט. גם בגלל דור שחקנים מדהים, אבל גם בגלל שהוא ידע לשווק אותו. היום מן הסתם הוא היה מבוקר הרבה יותר, אבל אז אהבה אותו התקשורת והעריכה אותו על מעשיו, גם אם לא את סגנונו.
ידע לשווק את הכדורגל הישראלי. גברי לוי (דני מרון)
העיסוק היום בסעיף הזיקה מצחיק כשנזכרים בגברי לוי. בקיץ 1991 הוא ירד מיציע הכבוד למשטח הדשא באצטדיון רמת גן כדי להציל את השופט עובדיה בן יצחק מציפורניו של אברם גרנט, שהיה אחוז אמוק בעקבות הרחקתו של מגן הפועל פ"ת, גיא גת, בדקה הראשונה של גמר הגביע. לוי היה אז יו"ר הפועל פ"ת ובתוך שנה וחצי הפך להיות יו"ר ההתאחדות לכדורגל. תוך שנתיים איש לא קישר כלל בין התפקידים. גברי היה אוהד הפועל פ"ת אמיתי, שלא נתן לאהדה שלו לבוא לידי ביטוי בתפקידו – מה שהתקשה לעשות בעניינו של בנו, גיא לוי, שבדיעבד אפשר לומר שניזוק מהייחוס הזה יותר מאשר הרוויח.
גברי לוי סיים את תפקידו בכדורגל הישראלי כיוון שחשב שמה שעשה עבור הקבוצות הגדולות יספיק לו כדי לעבוד – כמנכ"ל מנהלת ליגה שלא קמה בסוף – עבורן. הציניות בכדורגל הישראלי מיהרה לטאטא אותו מעל פניה, וחבל. אצל גברי לוי לא היה נראה הכדורגל הישראלי כפי שהוא נראה היום. וכותב זאת אדם שגברי לוי איים לא אחת על הקריירה שלו כעיתונאי.
גיא לוי. ניזוק מהייחוס יותר מאשר הרוויח (עדי אבישי)
גברי לוי לא יחסר לכדורגל הישראלי – הוא חסר כבר שנים. אבל הוא יחסר בהחלט לזיכרונות הטובים שלנו ממנו. יהי זכרו ברוך.
מה דעתך על הכתבה?