געגועים לערן לוי: כך משחקת נבחרת שרק רוצה לחזור לאינסטגרם

אני מנסה להיזכר מתי נהניתי לאחרונה מנבחרת ישראל. זו משימה פשוטה. כמו לאתר דרדר בודד בשדה קוצים. זה קרה לפני חצי שנה, במחצית השנייה של המשחק מול רומניה, בנתניה.

היו שם על המגרש ערן לוי, חנן ממן, דן איינבינדר, דיא סבע, אלמוג כהן ואלון תורג'מן, שלא פתחו בהרכב אך השתלבו בהמשך. היה שם כדורגל. היה שם וואו, ועל אף שהנבחרת חטפה שני שערים במחצית השנייה והפסידה, היא שיחקה כמו שאנחנו אוהבים אותה: יזמה, העיזה, רצה, התאמצה, שיחקה בשביל המדינה. ככה משחקת נבחרת.

לא פלא שבווינזדור פארק אתמול ראינו שניים מהשישה, ורק בדקות הסיום. ארבעה לא ראינו בכלל. אין מה להאשים כאן את עוזר המאמן, אלון חזן, שעליו מפילים היום את תיק הזימונים. הוא היה המאמן במשחק נגד רומניה, הוא הזמין, הוא הכניס למשחק, הוא נתן לשחקנים האלה את ארגז הכלים. אני מניח שרוטנשטיינר, הפוסט-מונדק, ראה את ערן לוי, אם לא במגרש אז בןוידיאו. הוא בטח לחש על אוזנו של הרצוג: "הר ברודר, הבחור הזה שמן. אני מת לצחוק, אבל אז יעופו לי מהפה פירורים של טארט".

כן, אתם בטח אומרים. על ערן לוי תקום ותיפול נבחרת ישראל. בטח, ערן לוי בן ה-33. אתם אומרים תוך כדי קריאה כאן: אתה לא רואה מה קורה פה? זו התרסקות. אנחנו מקום 100 בעולם, אנחנו לא מסוגלים לבעוט לשער, בלי ערן זהבי אנחנו גם לא מסוגלים לעשות מהלך כדורגל, אנחנו כלום. ואז אתם גם אומרים: צריך לבנות אקדמיות, צריך לעשות מהפכה בחינוך הגופני בבתי הספר, צריך להביא מומחים, צריך להכשיר מאמנים, צריך לבנות מגרשים, צריך אימונים שבועיים, צריך מחנות אימונים, צריך וצריך. בטח שצריך, אך אם יותר לי לצטט את אלטמן הגדול מ"מציצים": "ומי ישלם, בנון ישלם?"

הרבה דברים צריך לעשות, אבל מי ישלם? (Gettyimages)

הכדורגל בישראל נמצא בשפל המדרגה. להבריא אותו – צריך חריש עמוק במדינה עצמה, שינוי סדרי עדיפויות מהותי. זה לא יקרה. הפוליטיקה בישראל חזקה מכל עוולה, מחסור או פיאסקו ספורטיבי.

לכן, כל מה שאנחנו צריכים זה לשחק עם מה שיש, על מה שיש. לשים בנבחרת שחקני כדורגל שבגללם אנחנו באים למגרשים. שמנים, רזים, נמוכים, לא עושים הגנה, זה לא משנה. אנחנו קודם כל צריכים להתאהב בנבחרת שלנו מחדש, אחר כך גם התוצאות יתאהבו בנו מחדש. אני מזכיר לכולם איך התחיל הקמפיין האירופי הראשון של שלמה שרף: 5-2 באוסטריה, 3-1, 2-0, 4-0 בבית נגד שבדיה, בולגריה וצרפת. ורק אז השחקנים היצירתיים והצעירים שנזרקו למערכה, שנראו אבודים, התחילו לייצר תוצאות. זה לא הביא אותנו למונדיאל – מיתוס שלפיו אנחנו עד היום מכוונים את השעון – וגם לא ליורו, אבל זה הביא אותנו למגרשים.

נבחרת ישראל לא יכולה להיראות כפי שנראתה בווינזדור פארק: אנמית, חסרת יצירה, נופלת מנבחרת בריטית בהנעת כדור, בתנועה בלי כדור לעומק, בדאבל פסים, ולא רק בפיזיות, מהירות ומשחק לחץ. זה הזוי: צפון אירלנד זו תמצית הכדורגל הבריטי הבוקי והיא משחקת כדורגל יפה לצפייה, אשכרה יפה.

"יום הכיפורים של הכדורגל הישראלי" (Gettyimages)

זה יום הכיפורים של הכדורגל הישראלי. נבחרת ישראל לובשת אולי את הבגדים של אורוגוואי, אבל הצבעים הם של סן מרינו. ככה משחקת נבחרת שאין לה רצון להתקדם, שמחפשת רק לצאת מזה בשלום ולחזור לטאבלטים, לפלייליסטים ולאינסטגרם.

עכשיו מתברר שההתאחדות תבקש הסברים מרוטנשטיינר והרצוג. האמת? בצדק. הם לא אשמים במצב הכדורגל שלנו, אבל הם בהחלט אשמים בדרך בה הנבחרת שיחקה: שיטה לא מתאימה, סגנון לא יצרני, דרך לא עמלנית. מישהו צריך להסביר לרוטנשטיינר שאין צורך להתנשא על הכדורגל שלנו בכל מיני ראיונות בגרמנית, כי אוסטריה אינה מולדת הכדורגל. כמו שזה נראה עד עכשיו, רוטנשטיינר רק מסיג את הכדורגל שלנו לאחור, והאמת היא שאין עוד הרבה לאן לסגת. הכדורגל שלנו ניגף כבר לא מעט זמן.