עד לפני חודשיים מעמדה הציבורי של נבחרת ישראל היה כמעמדו של דואר ישראל. היא הוכרה כאזור אסון, חיבלה במעמדם של מאמנים ותקעה קריירות של שחקנים, אי אפשר היה לצאת טוב ממנה.
את הנבחרת שיצאה למשחק המכריע נגד סקוטלנד ליוותה תחושה של אופוריה. שלמה שרף, גס רוח ונרגן על פי רוב, החל לדבר על שחקניה כאילו היו נכדיו. צריך ללכת הרבה שנים אחורנית כדי למצוא נבחרת שייצגה את ישראל והקרינה כזו אופטימיות ותקווה, שנגעה ברבים כל כך, ללא קשר לזהות שחקניה: יהודים, ערבים, צ'רקסים, שחורים, לבנים – כל מי שחי כאן.
זאת לא הייתה אופוריה רגילה שפוקדת אותנו אחרי הצלחה כלשהי של נציג מטעמנו בזירה הבינלאומית. אנחנו מכירים את האופוריה הזו, היא נוצרת בתקשורת, מחלחלת לציבור ובסופו של דבר מחייבת את השחקנים ומשעבדת אותם עד שהם קורסים. הפעם היא נבעה מהשחקנים עצמם, הם נתנו לה ביטוי בדבריהם. אלה לא העידו על אופוריה שתתפוגג אלא בישרו על שינוי. הגישה השתנתה.
"הגישה" למשחק, אני שם לב, הולכת ותופסת מקום מרכזי בניתוח מצבן וסיכוייהן של קבוצות ונבחרות כשהן מתחרות. "הגישה" למשחק נמצאת לצדן של טכניקה ויכולות אישיות, טקטיקה וכושר גופני. ספרופולוס הגיע למכבי תל אביב בכדורסל ודבר ראשון התייחס לגישה ולמנטליות. בעיניו, הן קודמות לכל. על היתר הוא מדבר במונחים של תיקונים שצריך לבצע. יש סיבה לכך שצריך לשמר את הגישה החדשה בנבחרת, גם אם כשלה במבחן התוצאה. נגד סקוטלנד לא הגישה כשלה, היכולות לא הספיקו.
כבר לא איזור אסון. נבחרת ישראל (צילום: אודי ציטיאט)
דור מיכה יושב על הספסל בנבחרת. מיכה יודע לשבת על הספסל, הוא למד את זה במכבי, אבל במכבי הוא יושב על הספסל כנשק טקטי שובר שוויון, בנבחרת הוא יושב על הספסל כי הוא שחקן ספסל. מבחינתו ההרכב די סגור, אבל מיכה מרגיש את האווירה סביבו ורוצה להיות חלק ממנה. זו אווירה ש"הולך לקרות משהו גדול".
מיכה מייחס זאת להרצוג, לגישה שלו, היא מוציאה מהשחקן הישראלי את הטוב שביכולתו לתת; אתה טכני, אתה כישרוני, תן לכישרון שלך לפרוץ. זה מה ששחקן ישראלי שומע מהרצוג, ומיכה אוהב את זה. עד עכשיו שחקן ישראלי שמע כמה הוא גרוע, כמה הוא מוגבל, כמה הוא נחות. בא מישהו מבחוץ ואומר לו: אני אוהב את מה שיש לך, תן לי את זה. כך הדברים מתחילים לזוז עד שהם מגיעים למשחק הכרעה. מפיו של מיכה זה נשמע פשוט. בירם כיאל – עוד שחקן שבקדנציות קודמות לפעמים שיחק ולפעמים לא, ובאופן כללי תמיד נראה מדוכא – תמצת: "אנחנו נהנים, הקהל נהנה".
"מנצחים את סקוטלנד", אמר דאבור. לא שמעתי נימה של התרברבות בדבריו, הוא לא הימר על התוצאה, רק ביטא את רצונותיו שלו ושל חבריו. עד לפני חודש ידענו שדאבור מצליח יפה באירופה ובונה לעצמו שם. אף אחד לא חשב שזו סיבה לתת לו את הנבחרת ולבנות אותה סביבו. עכשיו זו הנבחרת שלו, הוא מדבר מעמדה אחרת, הוא מכתיב גישה שאיתה היא תעלה למשחק מכריע – כדי לשחק את הכדורגל שלה ובשביל לנצח. כשזאת הגישה, הפסד לא מרגיש נורא כל כך. זה, בסופו של דבר, מה שתמיד רצינו מהנבחרת.
האוסטרים באים ומפיקים את המקסימום ממה שיש, ולדעתם יש. אנחנו חשבנו שאין. האוסטרים מודעים לחוסרים אבל לא מתרגשים. הם יסתדרו עד שימצאו פתרונות. זו הגישה שלהם. כך שחקנים מוצאים את עצמם בעמדות שמוכרות להם, מצופה מהם לעשות את מה שהם עושים בקבוצות, הם מקבלים מעמד דומה לזה שיש להם בקבוצות, הם נמצאים במסגרת שנוחה להם.
האוסטרים מחוללים מהפכה שקטה, היא מתרחשת קודם כל בראש של השחקנים. התוצאות המהירות שהושגו מוכיחות אולי שאפשר היה לחולל אותה הרבה קודם, הרי בסופו של דבר מדובר בשינוי גישה, לא יותר, אף על פי שנגד סקוטלנד זה לא הספיק. השחקנים נתנו להרצוג את מה שהיה להם לתת, אף אחד מהם לא למד ממנו דברים שלא ידע לעשות קודם. הגישה כלפי השחקנים שונתה ולכן גישתם השתנתה. זה מה שגרם ליכולות שלהם להתגלות, הן היו קיימות אבל בנבחרת לא באו לידי ביטוי.
שחקן מוכח. דאבור (צילום: אודי ציטיאט)
האוסטרים מצביעים על דאבור ומבודדים אותו. תוך כדי כך הם מספרים למקומיים משהו שאולי לא ידעו עליו: לדאבור יש מעמד באירופה. הוא נחשב לשחקן מוכח. כשיש לך שחקן ברמתו אתה משחק איתו תמיד, לא לפעמים כן ולפעמים לא. זה המעמד שיש לדאבור, והיה לו, בכל הקבוצות שלו.
האוסטרים שומעים שבין זהבי ודאבור זה לא ילך. שני אגואים וכל זה. הם מכירים גם את זהבי, אולי יותר מכפי שהמקומיים מכירים אותו. זהבי נופל לידיהם בזמן טוב, עבורו וגם עבורם. זהבי מוערך כאן היום פחות מכפי שהיה מוערך בעבר. העניין בו התמתן, הליגה הסינית נתפסת כמקום עבודה שמשלם יפה, אבל לא כמו ליגה תחרותית במונחים אירופיים. הקדנציה של זהבי בנבחרת הסריחה. זהבי השיג הכל, במישור האישי ועבור המועדונים שלו, אבל לא עבור נבחרתו. המסגרת הזו חשובה לכוכבים. חוסר היכולת של מסי להביא משהו לנבחרת ארגנטינה מוציא אותו מדעתו. את רונאלדו זה רדף עד שפורטוגל זכתה בתקופתו בתואר מרכזי.
תוך כדי הטיפול שלהם בשאלת זהבי האוסטרים מזכירים לנו גם מי הוא. דאבור לא בא על חשבונו. את זהבי לא מחליפים, אם רוצים להפיק את המקסימום ממה שיש.
הקדנציה שלו בנבחרת הסריחה. זהבי (צילום: אודי ציטיאט)
הדיאלוג בין האוסטרים לבין דאבור וזהבי מאפיין דיאלוג בין מקצוענים. הדברים מונחים על השולחן. הם מוכתבים על ידי השורה התחתונה – שניהם יחד יותר טובים מכל אחד מהם בנפרד. שיסתדרו ביניהם. זהבי ודאבור הם שחקנים של קבוצה. לזהבי היו לא מעט גינונים שהשכיחו זאת, אבל הוא בסופו של דבר הרים את הקבוצות שלו, במגרש ובחדר ההלבשה. הוא נתפס בעיני חבריו לקבוצה כמי שמקבל הרבה יותר מהם, אבל לא לוקח מהם. זהבי לא מגמד את הקולגות שלו כפי שכוכבים במעמדו נוהגים לעתים. בסופו של דבר הוא לוקח על עצמו לעשות במסגרת קבוצתית את הדברים שרק הוא יודע לעשות. הוא מצפה מחבריו להבין זאת והם מבינים בדרך כלל. דאבור הגדיר "הנאה" את המשחק לצדו של זהבי ואפשר להבין אותו. זהבי רואה מסביבו את כל מה שיגרום לכדור להיכנס לשער, הוא לא יחמיץ מישהו שנמצא בעמדה טובה ממנו.
סקוטלנד מסתכלת על נבחרתה ולא יכולה לשאת יותר את המראה. הבשורה בדבר הצלחתן של נבחרות מהדרג הנמוך ביורו ובמונדיאל האחרונים הגיעה גם לסקוטלנד. במקרה שלה, מדובר בנבחרות שמייצגות תרבויות משחק נחותות ביחס אליה. הנבחרת הסקוטית כמהה להתקבל בציבור שלה, הוא בז לה, ואז נופל המשחק נגד אלבניה ופוער לה סדק.
אף נבחרת לא הייתה רוצה להגיע למשחק מכריע מול סקוטלנד במצבה, אצלה בבית, באקלים שלה. אין נתוני פתיחה גרועים מאלה עבור נבחרת ישראלית עד לפני חודשיים. ישראל צריכה רק נקודה מהמשחק הזה, אבל מה זה חשוב מה היא צריכה, השאלה איך היא תשרוד.
עד לפני חודשיים התייחסנו לאוסטרים כפי שילידים מתייחסים לקולוניאליסטים שבאו והשתלטו עליהם. עתה אנחנו שבויים בידיהם, נשבעים בשמם ומכירים להם תודה על עצם נוכחותם. כל כך מהר התמסרנו, נראה שנזקקנו. המשחק נגד סקוטלנד לא צריך לשנות את טיבה של מערכת היחסים החדשה שנוצרה בינינו לבינם. זה מה שהם הספיקו בחודשיים הראשונים שלהם בעבודה – להביא את נבחרת ישראל למשחק הכרעה שבו היא רלוונטית עד לשנייה האחרונה. אם להפסיד אז ככה, לזה דאבור התכוון. לקבל את מה שיש ולעבוד איתו, זה מה שהאוסטרים מלמדים.
מה דעתך על הכתבה?