שאול הרגיש בעצמות שלו שזה הולך להיות משחק גדול. רק אוהד שמכיר את הקבוצה שלו ברמה אינטימית כמו שהוא מכיר יכול לחוש כך. תהיה חגיגה, הקבוצה שלו מעורבת, היא בשלה למעמד.
25 שנים הוא לא ראה קבוצה כזאת של בני יהודה, מאז הקבוצה של קודריצקי. קבוצה שאתה בא למשחקים שלה ויודע שתראה כאן כדורגל. קבוצה חכמה שמגיעה למשחק גדול מול כל אחת ויודעת מה לעשות בכל רגע נתון.
כל השנים האלה הוא רואה את הקבוצה שלו נלחצת, נחלצת ושורדת. היא לקחה במהלך 25 השנים האלה את גביע המדינה פעם אחת, פעמיים את גביע הטוטו, אבל הכדורגל שלה דיכא אותו. באה הקבוצה הזו, הוא ראה אותה נבנית, והכל זורם אצלה, מתקתק, בא בקלות, ללא מאמץ. קבוצה ורסטילית, שולטת במשחקיה בדרך שהיא בוחרת לשלוט ומנצחת אותם בזכות אינטליגנציית המשחק שלה: צריך להתגונן ולעקוץ – היא תתגונן ותעקוץ; צריך ללחוץ גבוה ולשכב על היריבה – היא תלחץ ותשכב על היריבה; לרגע היא קבוצה קטנה שמביאה איתה כל מה שקטנות מביאות, ומיד לאחריו היא מפרקת. אין לה הרבה, אבל ממה שיש היא עושה המון. בדיוק על קבוצה כזאת נאמר שהיא גדולה מסך חלקיה, אבל שאול יודע: זה אבוקסיס שגדול מסך חלקיה.
אבוקסיס. מאמן כפי שהוא שיחק (דני מרון)
הוא נזכר במשחק ההוא בגביע הטוטו בתחילת העונה. בני יהודה הפסידו להפועל 4-0, האוהדים נכנסו ללחץ. מה יהיה, מה יקרה. אמר להם: אחים שלי תרגיעו, יש לנו את אבוקסיס, השחקן הכי טוב בליגה משחק אצלנו, שכחתם?
אבוקסיס מתפתח לנגד עיניו. יש לו כבר כמה סיבובים איתו. בהתחלה ראה בו אלי גוטמן לעניים, אבל לא זה מה שיצא מאבוקסיס. הוא מאמן כפי שהוא שיחק. אתה רואה אותו על הקו, אתה נזכר בו במגרש. אבוקסיס היה חתיכת שחקן. בניגוד למאמנים אחרים שלא מסתכלים על היריבה, לפחות כך הם אומרים, אבוקסיס מסתכל ומכין לה בדיוק את מה שמתאים לה. השחקנים שלו יכולים להגיב לכל תוכנית משחק שהוא הוגה. הוא בחר אותם אחד–אחד, רק כאלה שמסוגלים להקשיב ויודעים לחשוב, וחיבר אותם זה לזה.
מבחינתו של שאול זה נס מה שמתרחש כאן. לא יכול להיות שזה קורה, תכף הכל יתפרק – אבוקסיס יעזוב, שועה יעזוב, צ'יבוטה ילך, הבעלים ילך – זה חלום שצריך לנצור, כמו את גמר הגביע ב–2017 בטדי נגד מכבי, שוב מכבי, איכשהו מכבי תמיד שם. מכבי, הוא אומר, זה האח הגדול. חצי קבוצה שלנו באה משם וחוזרת לשם, ומי שבקיא בהיסטוריה של השכונה כמו שהוא בקיא, לא מופתע. בני יהודה לא זוהתה אף פעם עם מכבי – הם היו הצפונים, הלבנים, העשירים – אבל כשהוא גדל בשנות ה–70, חצי שכונה היו אוהדי מכבי; אנשים בשוק, בחמארות, באסטיונרים, קצבים, נרקומנים, כולם.
אבוקסיס עם עוזרו, אורי גוטמן (דני מרון)
שכונת מכבי זו מובלעת בתוך שכונת התקווה. התימנים והעיראקים הקימו את השכונה וגרו בה, הרומנים והפולנים גרו בשכונת מכבי. מאיפה יענקל'ה גרונדמן הגיע לבני יהודה? משכונת מכבי. אז זה כמעט מתבקש שאם יש רגע גדול בחיים של בני יהודה, מכבי נדחקת לתוכו, וזה מה שהוא אומר לשני הילדים שלו, ששניהם באו איתו לגמר נגד מכבי בטדי ב–2016. בפנדלים הוא אמר להם את זה, מכבי הובילו, הוא היה בגבו למגרש, הסתכל על הילדה – זה היה המשחק הראשון והאחרון שלה, היא באה במיוחד מהצבא – שאול הסתכל על הילדה ואמר לה: זוהר, יש סיכוי אחד למיליון, אחד למיליון את שומעת אותי? – הוא הדגיש גם בגלל הרעש אבל בעיקר כדי שהילדה לא תפתח ציפיות שווא – יש סיכוי של אחד למיליון, הוא אומר לה, שתחווי כאן את אחד הרגעים הכי יפים בחיים שלך. וזה מה שקרה. הם חזרו הביתה עם הגביע.
הבעלים, ברק אברמוב. הקבוצה של השכונה (עדי אבישי)
כל הדרך מטדי לשכונה הוא חשב על החגיגות ב–81', אחרי הזכייה בגביע באותה שנה. הוא היה על הגג של המאפייה, הוא ועוד כמה עשרות, מסביבם אלפים, זהר ארגוב על הרמפה של הסמי טריילר, רק התחיל את המאוול לפני "עוד יום יבוא ונשתה יחדיו לחיים" והגג של המאפייה קרס. זה לא פגע בחגיגות. ב–2017 הם חוזרים הביתה, לשכונה, עם הגביע ואיזו סינית צועקת להם מהקומה השלישית בפינה של האצ"ל, לב השכונה, בתוך השוק: "מה קרה לכם, משוגעים, לכו לישון".
אוהדי בני יהודה. נהנים העונה מכל רגע (מאור אלקסלסי)
בני יהודה עלתה מליגה א' לליגה הלאומית ב–1959. עד שעלתה, בליגה הלאומית שיחקו ארבע קבוצות מתל אביב (אחת מהן היא מכבי יפו); שתיים מפתח תקווה; שתיים מחיפה; מרמת גן, מנתניה מכפר סבא ומירושלים. בני יהודה באה משכונת התקווה, השכונה הראשונה שעלתה ליגה. שמשון באה מכרם התימנים ועלתה שנה אחריה. אחרי הקבוצה מהכרם עלתה הקבוצה משכונת שפירא, הכח. אחר כך עלו שעריים ומחנה יהודה. גם טבריה עלתה באותן שנים. הייתי מוסיף גם אותה. טבריה של אז, הכוונה.
אף אחת מהעולות החדשות בשנים ההן לא תפסה את עצמה נמושה חסרת סיכוי, שטיח לרגלי המיוחסות מהערים הגדולות. בני יהודה, שמשון, הכח, שעריים ומחנה יהודה לא לקחו אליפויות אבל היו קבוצות אנרגטיות וחצופות שבאו לשחק כדורגל. טבריה עלתה וסיימה את העונה הראשונה שלה במקום השלישי. הכח לקחה אליפות שנתיים אחרי שעלתה, הפועל רמת גן עלתה ולקחה אליפות כבר בשנה הראשונה שלה.
הקבוצות משכונת התקווה, כרם התימנים, שכונת שפירא ושעריים עלו לליגה הראשונה לפני באר שבע שעלתה יחד עם מחנה יהודה. בית"ר ירושלים הייתה קבוצת ליגה א' שלא התמודדה על עלייה לליגה הלאומית. אף אחת מהקבוצות שעלו בסוף שנות ה–50 ובתחילת שנות ה־60 לא קיבעה את מקומה בכדורגל הישראלי כמו בני יהודה. חלקן אימצו מודל קיומי שמאפשר להן לשמר את שמן בזמן שבני יהודה מעורבת במשחק העונה גם ב–2018.
שחקני בני יהודה. מרבים לחגוג העונה (עדי אבישי)
שכונת התקווה היא בירתו של הרובע המזרחי, הגדול והמאוכלס שברובעי תל אביב. בני יהודה היא הקבוצה התל אביבית היחידה שפועלת בתוך הקהילה שלה. שכונת התקווה סיפחה אליה במשך השנים את יד אליהו, כפר שלם, ביצרון, נחלת יצחק, רמת ישראל ויתר השכונות שסובבות אותה. היא הייתה לדאון טאון שלהן. לבני יהודה יש, באזור שבין שכונת התקווה לרמת גן, פוטנציאל אוהדים גדול בהרבה מזה שיש למכבי והפועל ביחד בשכונות התל אביביות המסורתיות שממערב לאיילון.
יש סיבות לקיומה של בני יהודה יותר מכפי שיש למרבית הקבוצות בליגת העל. יש לה אחיזה בקהילה. תמיד הייתה ותמיד תהיה הקבוצה של השכונה – שהפכה לעיר קטנה – ושל האוכלוסיות המתחלפות בה. יש לבני יהודה עורף שממנו היא שואבת את הקהל שלה ואת הילדים שלה, וזה עוד לפני שהיא מניחה את היד על הילדים שמכבי פולטת. מכבי פולטת גם את ירדן שועה, ככה זה אצל קבוצות גדולות. הן חשות די בטוחות בעצמן כדי לא להשחית אנרגיות על כישרונות שמתקשים להשתלב במנגנון. הקשיים הכרוכים בשילובם של אלה גורמים לא פעם להערכת–חסר של כישרונותיהם.
שחקני בני יהודה עם גביע המדינה 2017. רגע היסטורי למועדון (דני מרון)
בבני יהודה זה לא יכול לקרות, אין לבני יהודה בעיה להכיל ולגדל "ילדים רעים", היא הוציאה לחיים כמה כאלה שהתגלו במשך השנים כאזרחים מועילים. אני יכול לחשוב על אלירן עטר, הוא הראשון שעולה לי. אצל בני יהודה שום דבר לא הולך לאיבוד, היא מפיקה מהחומר האנושי שעומד לרשותה מה שאמא של שאול מפיקה מקמח, שמן ועשבים שגדלים אצלה בחצר. את כל השוק היא יכולה להאכיל מהפרודוקטים האלה.
בני יהודה תהיה הקבוצה הראשונה שתפיק תועלת מהצאצאים של מהגרי העבודה. היא לא תלויה בראש עיר תומך או באיזה טייקון שבא והולך. ילך אחד, יבוא אחר. מי לא ירצה להיות מזוהה עם בני יהודה בשנים טובות שלה וגם בשנים פחות טובות. זה מה שמבדיל בינה לבין כל יתר הקבוצות שפרצו בשנים ההן ונעלמו, או שהתפשרו על קיום מינימליסטי, דחוק ומצומצם. זה מה שמביא אותה למשחק גדול, משחק העונה, בין הראשונה לשנייה, הרבה שנים אחרי שההשתלטות של הכסף הגדול הייתה אמורה לשטוף אותה. כל עוד השכונה קיימת והמגרש קיים וסביבו חיים אנשים, בני יהודה חיה ובועטת.
מה דעתך על הכתבה?