אלי אוחנה נראה לי כבוי. זה לא רק הלוק ושפת הגוף כפי שהם עוברים דרך המסך, גם הדברים שהוא משמיע, התוכן והטון שלהם: הוא לא מתלהב, הוא מסויג, הוא פסימי, הוא מתנגד, הוא לא מאמין. כי הכל זה הכסף והשחקנים – יש אז יש, אין אז אין מה לעשות.
הפעם האחרונה שראיתי אצלו את הניצוץ הייתה כשהוא שיחק. על המגרש, אוחנה להט. כשהכדור אצלו ברגל, הכל היה אפשרי, לא היה דבר כזה – אין מה לעשות, אבל מאז ירד מהמגרש אוחנה כבה. קרוב ל-20 שנה הוא מצוי בכדורגל וממלא תפקידים כשהוא כבוי, לא מאמין שאפשר, זה לא בידיו.
לקריירת המשחק שלו בארץ היו שתי תקופות – עד המעבר שלו לאירופה, ומחזרתו ועד לפרישתו. התקופה הראשונה ארכה שבע עונות, שהניבו אליפות ושני גביעי מדינה רצופים. התקופה השנייה, מחזרתו ובמשך שמונה עונות עד פרישתו, הסתכמה בשלוש אליפויות. אבל אלה היו רק ההישגים של תקופתו. בכל מה שקשור לכדורגל, אוחנה השחקן, הדמות, הפיגורה – שינה סדרי עולם.
אוחנה וחוגג. לא אותו אלי שהכרנו (דני מירון)
אין מי שזוכר יותר טוב מירון פרסלני איזה שחקן אוחנה היה בצעירותו. אבל חלקה הראשון של הקריירה שלו לא רלוונטי לתפקידים שהוא ממלא מאז שפרש. החלק השני שלה רלוונטי. אוחנה המציא תפקיד בחלקה השני של הקריירה שלו: שחקן שהוא ג'נרל מנג'ר. פעם הייתה בכדורגל פונקציה של מאמן-שחקן. הפונקציה הזאת נכחדה.
מאמנים מחפשים היום בנרות מאמן-שחקן על המגרש. כל מאמן מייחל שייפול לו כזה. אוחנה היה הרבה יותר. מאז חזרתו ועד לפרישתו, במשך עשור, בית"ר נבנתה סביבו ובאמצעותו. זה יהיה הוגן לומר שמאמן לא היה מקבל את בית"ר אם אוחנה לא היה מאשר את המינוי, ושחקן לא היה מוחתם בבית"ר אם אוחנה לא היה ממליץ. בעודו משחק, על המגרש, אוחנה הדביק את כולם למועדון, את המאמן לשחקנים ואת השחקנים זה לזה. הונגרים, רוסים, ישראלים, במרכזם אוחנה. הוא בנה את הקבוצה סביבו, הוא נגע בכולם, חייב אותם, זאת הייתה הקבוצה שלו, הוא בנה אותה.
אוחנה. התפקיד הפך אותו לאדם אחר (דני מרון)
על המגרש הוא כבר לא היה אותו שחקן, הוא עשה צעד אחורה, פינה קצת את האמצע, התערב והכריע משחקים רק כשזה היה הכרחי. אולי זה היה הגיל, אבל גם האחריות הנוספת, הכוללת, שנטל על עצמו, המועדון היה על הכתפיים שלו. אוחנה לא היסס לקחת על עצמו את המועדון. בתפקידו כג'נרל מנג'ר על המגרש אוחנה הביא שלוש אליפויות, אבל השנים האלה בעיקר ייעדו אותו. הוא נראה כמו אחד שאפשר לבנות עליו בהמשך. הימור בטוח. דברים קורים סביבו, שחקנים, מאמנים, בעלים מגיבים אליו, הוא משפיע, יש לו מעמד, יש לו מילה. אפשר היה לראות אותו, עם המעמד והכריזמה והרקורד מרים את הענף, מסייע לו להתחדש, לפרוץ. לא על כל שחקן עבר גדול אפשר להגיד את זה. במהלך קריירת המשחק שלו, על כל חלקיה, אוחנה היה מהפכן, הוא היה דוגמה לכך שאפשר, הוא חולל שינויים דרמטיים. צריך רק לזכור איך הוא נתפס כשפרש עם האליפות האחרונה שלו.
היכולות הייחודיות של אוחנה על המגרש מעולם לא שוחזרו בתפקידים שמילא מאז פרש. מאז לא נמצא להן ביטוי. מחוץ למגרש – כמאמן, פרשן, מנהל – נראה שאוחנה לא מאמין ביכולתו שלו, או של אף אחד אחר, לשנות, להזיז, לגרום לדברים לקרות. הוא לא מאמין במעטפת שסובבת שחקני כדורגל. הוא מאמין בכסף ובכישרון של אינדיבידואלים. כמוהו, כמו עוד כמה כמוהו, ואם הם לא בנמצא, אין מה לעשות. מה רוצים ממנו? הוא לא על המגרש, איך הוא יכול להשפיע. אני מדבר על הגישה הכללית שלו.
אוחנה במדי בית"ר. געגועים לתקופה ההיא (עדי אבישי)
אוחנה שיחק את המשחק כל כך טוב, הרגיש אותו, הבין וביצע אותו בכזאת שלמות, ואת זה הוא חושב שלא ניתן להנחיל, להעתיק, לשחזר. כל מה שהוא ידע לעשות, רק הוא ידע. לא הוא ולא אף אחד אחר יכול להעביר את זה הלאה. ככה זה, אין מה לעשות.
זה לא שאין לאוחנה הישגים, אין לו טביעת אצבע. הוא אימן קבוצות, הוא אימן בהתאחדות, אפשר להתעכב על כל תחנה ולרדת לפרטים, ואפשר גם להסתפק בהכללה במקרה הזה: מעורבותו לא ניכרת, ונוכחותו לא מורגשת. או שהוא מטמיע תהליכי עומק שבשלב זה אינם ניכרים ובעתיד אולי כן. אולי הוא עובד לטווח ארוך.
אוחנה במסיבת עיתונאים של בית"ר. איפה החיוך והניצוץ? (דני מרון)
יש לאוחנה עמדה מסורתית, שאותה הוא מבטא בעקביות בתפקידים שאותם הוא ממלא מאז שפרש: למאמנים, לג'נרל מנג'ר, למנהלים – אין השפעה מכרעת על המשחק. לשחקנים ולכסף – יש. מכאן גם הפסימיות, הספקנות והנמכת הציפיות שאופפות אותו. שום דבר לא קורה כשאוחנה בסביבה. לכן שאלתו של אייל ברקוביץ' למאזיניו ברדיו, "מה אוחנה עושה?", היא שאלה במקומה.
כדי שבסביבת העבודה של אוחנה ייווצר שינוי, צריך אותו על המגרש, עם הכדור, לא ביציע הכבוד, לא על הקווים לא במשרדי ההתאחדות לכדורגל. ניסו אביטן וחדרה הורידו אותו לפלייאוף התחתון, ואוחנה עוד חושב שכסף ושחקנים זה כל הסיפור.
מה דעתך על הכתבה?