כל בעיטה זהב(י): על היעילות המדהימה של הנבחרת

משחק הפתיחה של קמפיין מוקדמות היורו מול סלובניה, בו סיימה הנבחרת בתיקו 1:1 בסמי עופר, עורר דאגות רבות ולאו דווקא בגלל התוצאה, שביחס ליכולת דווקא הייתה חיובית. המחצית הראשונה האנמית, הקושי של שחקני מפתח שלא משחקים בדרך קבע בקבוצותיהם, לסיים 90 דקות ומרכז ההגנה הבעייתי, העלו ספקות רבות לגבי התאמת המערך של אנדי הרצוג לחומר השחקנים שעומד לרשותו והיכולת שלו להיאבק על אחד משני הכרטיסים ליורו.

אנדי הרצוג ווילי רוטנשטיינר, הגיעו למשחק מול מולדתם, כשמעבר להתרגשות הטבעית והרצון העז לנצח את מי שלא רצה אותם, הם ידעו, שכל תוצאה מלבד ניצחון, תהפוך את הסיכויים להעפיל ליורו לאפסיים. הרצוג ביצע שינוי אחד בהרכב, שגם הוא היה כפוי. טאלב טאווטחה הפצוע הוחלף ע"י אוראל דגני, מה שהסיט את עומרי בן הרוש לעמדת המגןכנף השמאלי. הרצוג גם ביצע שינוי טקטי קטן בקישור כשהוריד את דור פרץ מדרגה לאחור והזיז את בירם כיאל לעמדה שמאחורי החלוצים (עבר ל 5:2:1:2), זאת כדי לייצר מערך מראה למערך האוסטרי ולעזור לנאתכו לכסות את השטח שלפני הבלמים.

האוסטרים מנגד, שהגיעו אחרי הפסד ביתי לפולין, ביצעו סוג של מהפכה. שלושה שינויים בהרכב ושינוי מערך, מ-4:2:3:1 ל-3:1:4:2, כשולנטינו לאזארו המהיר מהרטה ברלין, מוצב בעמדת המגן/כנף הימני, חברו של מונאס דאבור בזלצבורג, אנדראס אולמר, פותח באגף הנגדי ומרקו ארנאוטוביץ' מתחיל בחוד ההתקפה.

אנדי הרצוג (מאור אלקסלסי)

הפתיחה הייתה של האוסטרים, שכבר לאחר 8 דקות עלו ליתרון קליל אחרי טעות קשה במרכז ההגנה שלנו, כששרן ייני יצא לתקוף את שול ובלמי הצד לא הגיבו לכיוון המרכז, מה שהשאיר את ארנאוטוביץ' חופשי על נקודת הפנדל ומשם הדרך לרשת הייתה קצרה. האוסטרים המשיכו לשלוט במשחק, אבל זרעי ההפסד שלהם נזרעו בדקות האלה. שני הקשרים המרכזיים, שול ושלאגר שיחקו גבוה וקרוב לקו ההגנה הישראלי ויחד עם המגנים אולמר ולאזארו שעמדו ממש על קווי האורך, השאירו את הקפטן, יוליאן באומגרלטינגר, בודד לחלוטין במרכז וחשוף להתקפות מעבר של ישראל. המיקום של שול, שעמד רוב הזמן במרכז המגרש ליד סביצר ורחוק מאולמר (ותודה לנתוני המיקום הממוצע של אינסטט סקאוט), היקשו עליו להגיע לעזרה כשדסה יצא קדימה באגף.

לאחר 25 דקות לא פשוטות, הנבחרת החלה להיכנס למשחק, לחטוף כדורים ולהעביר את כובד המשחק לחצי האוסטרי. מפה התחיל אחד ממופעי היחיד הגדולים אי פעם של שחקן ישראלי בנבחרת, בטח אם לוקחים בחשבון את איכות היריבה. 21 דקות של קסם הספיקו לערן זהבי כדי להבקיע שלושער מרהיב, בנחישות ועוצמה שהזכירו את המסע האדיר שלו עם מכבי ת"א לשלב הבתים של ליגת האלופות.

שער ראשון בנגיחה אחרי תנועה של חלוץ ענק ברחבה שעזרה לו לברוח מאחד הבלמים הטובים בבונדסליגה, מרטין הינטראגר, שער נוסף בנגיחה אחרי הגבהה מושלמת של נאתכו במצב נייח ולקינוח בעיטה אדירה ברגל שמאל לחיבורים של היינץ לינדנר. אם זה לא הספיק, זהבי הוסיף בישול לדאבור (למרות שבסטטיסטיקה זה לא ירשם כבישול, בגלל ההדיפה של לינדנר בבעיטה הראשונה) אחרי סיבוב על אותו הינטראגר ששמר עליו בשער הראשון.

ערן זהבי. אחד ממופעי היחיד הגדולים ביותר של שחקן בנבחרת (מאור אלקסלסי)

היעילות של הנבחרת במשחק הייתה מדהימה. חמש בעיטות למסגרת שמכולן למעשה הובקעו שערים (העצירה היחידה של לינדנר הייתה מהבעיטה הראשונה בשער של דאבור), אפס קרנות לעומת שבע קרנות של האוסטרים ו 122 מסירות פחות מהנבחרת האוסטרית. מבחינה הגנתית, בהחלט היו בעיות, אבל יכולת נהדרת של אריאל הרוש (חמש עצירות, שלוש מהן של מצב ודאי לשער), בעיקר בדקות שבין שני השערים של הנבחרת במחצית הראשונה, אפשרה לזהבי להיות הגיבור הגדול של הערב.

הרצוג בהחלט יכול להיות מרוצה ממשחק ההתקפה של הנבחרת שלו ומהעובדה ששיטת המשחק שלו משרתת את שני השחקנים הכי איכותיים בנבחרת, זהבי ודאבור. בנוסף, האמון באריאל הרוש הוכיח את עצמו בענק וגם שני המגנים הקבועים, טוואטחה ודסה (המשחק הטוב ביותר שלו בנבחרת ובתזמון מושלם מבחינתו, רגע לפני שמסיים חוזה) נהנים מאוד מהמערך החדש.

אך יש גם הרבה סיבות לדאגה. מרכז ההגנה פגיע והנבחרת שווה לפחות שער חובה אחד במשחק. מול נבחרת עם חלוצים איכותיים כמו פולין, שנפגוש בחודש יוני, יכולת כזו יכולה להביא לתוצאה כואבת. בנוסף, הנבחרת מתקשה בהנעת הכדור ובייצור מצבים במשחק מסודר. מול נבחרות דומיננטיות כמו אוסטריה ופולין זה פחות משמעותי, אבל דווקא מול לטביה ומקדוניה, שם רוב הסיכויים שנחזיק יותר בכדור, הרצוג יצטרך למצוא פתרונות, גם פרסונליים (מוסר איכותי כמו מיכה למשל) ואולי גם בשינוי מערך תוך כדי משחק כמו שביצע מול סלובניה.

הוכיח את עצמו בגדול בצמד המשחקים. אריאל הרוש (מאור אלקסלסי)

אבל למה לחשוב רחוק. שנה וחצי אחרי אחד מרגעי השפל הכי גדולים של הנבחרת אי פעם, זריקת סרט הקפטן מול מקדוניה, קיבלנו באותו אצטדיון הופעת יחיד מהגדולות שידענו, הופעה שנותנת לנו שלושה וחצי חודשים של תקווה שהפעם דברים יסתיימו אחרת. וכשקוטל החלומות מ-2001 בצד שלנו, אולי באמת הפעם זה יקרה.