זה קרה ב-8 ביולי 2010. לברון ג'יימס איחד מולו את כל העולם, וקצת לאחר מכן גם איחד את כל העולם נגדו, ויצר את מה שלימים ייקרא כ-"ההחלטה". אותה חצי שעה טלוויזיונית בה יודיע לכל העולם כי הוא לוקח את הכישרון שלו, ושל כריס בוש, לסאות' ביץ' על מנת ליצור קבוצת כוכבים במיאמי.
כמעט תשע שנים בדיוק לאחר מכן, לברון ג'יימס ניצח. עזבו את שתי האליפויות שלקח עם מיאמי או את הנוספת עם קליבלנד, לברון ניצח את תבנית הליגה. כמעט 9 שנים אחרי, המהפכה שלו הושלמה – הכוח בידי השחקנים.
בין שלל השמות שעברו אתמול (בין ראשון לשני) בין קבוצות ביום הראשון של שוק ההעברות ב-NBA, בין כל הטוענות לתואר החדשות וישנות, בין כל מאות המיליונים שנחמתו בעט נובע – זו השורה התחתונה האמיתית של קיץ 2019: הכוח בידיים של השחקנים. הם קובעים, הם מנהלים, הם מסובבים את הקבוצות על האצבע.
לברון ג'יימס. שינה את חוקי המשחק (AFP)
ובין כל הסיפורים וההעברות, ישנן 3 נקודות שכדאי להתעכב עליהן כדי להבין את הלילה הראשון, לפני שקוואי לנארד מודיע היכן הוא נוחת. לילה שמבהיר לנו – הקיץ כבר הרבה יותר מעניין מהעונה הסדירה.
דוראנט, קיירי ודיאנדרה ג'ורדן בברוקלין נטס
ברוקלין לא הפכה להיות מועמדת לאליפות. לפחות לא בעונת 2019/20. אבל ברגע שדוראנט יחזור, וגם אם הוא יחזור להיות 80% מקווין דוראנט שהכרנו לאחר פציעה קשה כל כך – היא כבר תהיה מועמדת רצינית לתואר של 20/21.
המהלך הזה מוכיח עד כמה בניית תשתית נכונה, יוצרת סיטואציה עדיפה בהרבה עבור כוכבים לנחות שם. כי במהלך שנות ההתרסקות של המועדון, הצליחו בלבנה אחר לבנה לבנות סגל משלים נהדר בכדי ליצור גיבוי לכוכבים שיגיעו. ספנסר דיוויניט, כריס לוורט, ג'ארט אלן, רונדה הוליס ג'פרסון ואחרים מהווים שילוב מושלם שיכול גם לקחת צעד אחורה כדי לפנות את הבמה לשחקנים כמו קיירי ודוראנט.
דוראנט. גם אם יחזור 80% ממה שהיה, ברוקלין תהיה מסוכנת (Photo by Gregory Shamus/Getty Images)
וזו גם מפלה איומה לניקס. זו שעשתה הכל על מנת לפנות מקום בתקרת השכר לשניים-שלושה כוכבי על, אבל לא הייתה מוכנה להסתכן עם הרגל של דוראנט ובסוף הלכה על בובי פורטיס, ג'וליוס רנדל ורג'י בולוק ב-21 מיליון דולר לשתי עונות. כשהניקס מפסידים זה לא רק הפסד – זו תבוסה. בכייה לדורות.
קמבה ווקר בבוסטון עם 141 מיליון דולר לארבע עונות
מייקל ג'ורדן צריך להודות לעולם שיש את הניקס. לא רק בגלל ההשפלות של תחילת שנות ה-90' והדאנקים על הראש של פטריק יואינג, אלא גם כי הם מונעים ממנו להיות מנהל הכדורסל הגרוע בעולם.
25 מיליון דולר על ניקולה באטום הגמור, 17 מיליון דולר על ביסמאק ביומבו השולי, 15 מיליון דולר על מרווין וויליאמס והרשימה נמשכת. אבל לשלם חוזה מקסימום לכוכב הכי גדול של הקבוצה שלך? זה לא משהו ששארלוט הורנטס מעוניינת לעשות. לעומת זאת, לשלם 60 מיליון דולר לטרי רוזיר לארבע עונות נראה הרבה יותר הגיוני.
קמבה ווקר. הפספוס של ג'ורדן (Gettyimages)
ג'מאל מארי מקבל 170 מיליון דולר לחמש עונות בדנבר נאגטס
ג'מאל מארי שחקן נהדר. כבר בעונה השלישית שלו הוא מגיע לממוצע של למעלה מ-18 נק' למשחק, ובתוך התבנית של דנבר המלהיבה, הוא אחד מהשחקנים החשובים ביותר, אולי שני רק לניקולה יוקיץ'. הוא שחקן עתיד מוכח. והוא רק בן 22.
ועדיין, לחשוב ששחקן צעיר שטרם ביצע משהו משמעותי, שלא היה באולסטאר או מועמד לאולסטאר, שלא נמנה על הסופרסטארים של הליגה או השחקנים המדוברים ביותר – מקבל חוזה מקסימום, זה מה שמראה את הכיוון שהקבוצות חייבות ללכת אליו.
לנעול הרמטית, לגרות, לעלות מחירים עד כמה שניתן, על מנת להבטיח את העתיד שלהן. בעבר חוזי המקסימום היו לשבע עונות, כיום לאחר שינוי החוקים זה חמש עונות. וזה אומר שכל הסכומים המטורפים הללו יוכלו להחזיק ארבע שנים מהיום. ואז, ג'מאל מארי בן ה-27 שוב יהיה שחקן חופשי. כשיגיע לשיאו, דנבר שוב תיכנס לסחרור, שוב תצטרך לשלם כסף גדול, לשקול אפשרויות נוספות וכל זה במטרה לא לאבד מערכו.
אוהבים את כל הבלאגן הזה? תגידו תודה ללברון. שונאים? זה בסדר, אתם כבר רגילים לשנוא את לברון.
מה דעתך על הכתבה?