משחק גמר אליפות הטניס של וימבלדון, שנערך אתמול (יום ראשון), ייזכר לשנים רבות. הוא ייזכר משום שהספרדי, קרלוס אלקראס הצעיר, הביך במהלכו, לא פעם את נובאק דג'וקוביץ הגדול, בהעבירו באומנות כדורים קצרים מעל הרשת, שנולה לא הצליח להגיע אליהם. קרלוס ניצח 2:3 במערכות, ללמדנו שעידן חדש הפציע בעולם הטניס.
הניצחון בחמש מערכות הושג בדרך הכי קשה, כזו שסחטה מאמצים עצומים משני היריבים הגדולים. לאלקראס בן ה- 20 היו רזרבות הנעורים, שהשפעתם על המערכה החמישית המכרעת הייתה עצומה. כי בגיל 36, חרף מאמציו הבלתי פוסקים, חסרה לדג'וקוביץ התשובה לכוח הנעורים. אך לא רק זאת. אלקראס הוא שחקן כמעט מושלם, השולט בכל סוגי החבטות, ולא בכדי הודה נולה בסיום כי הפסיד לשחקן ששיחק טוב ממנו.
נולה זכה עד כה שבע פעמים בטורניר וימבלדון, אולם בספורט, התובע מאמץ גופני מתמשך, לא תמיד הידע והניסיון יכולים לעמוד מול הכוח המתפרץ שהפגין קרלוס הצעיר ממנו ב- 16 שנים.
אני חושב שכל מי שראה את המשחק, שנמשך ארבע שעות ועוד ארבעים ושש דקות, רותק אל מסך הטלויזיה. במשחק כזה אתה לא זז מהכורסה עד לסיומו. היו בו דקות גדולות מאד של אלקראס, ודקות גדולות מאד של דג'וקוביץ. דקות בהן עבר המומנטום משחקן לשחקן, והיו בו כמה מהחבטות שהעתיקו לנו את הנשימה.
קרלוס שיחק כמנוסה לכל דבר, בטוח מאד ביכולתו, והראה שכבר בגיל 20 אפשר להפגין טניס של אלופים גדולים. אין לומר עליו שהוא הדבר הבא בספורט הלבן. הוא כבר ההווה, על כל המשתמע מכך. ניצחונו על נולה הוא אחת מההוכחות לכך.
לאחר שנים רבות מאד בהן שלטו בפיסגה שלושת המוסקיטרים, רוג'ר פדרר, רפאל נאדל ונולה דג'וקוביץ , תקע בה את דיגלו גם אלקראס. הוא בהחלט ראוי למחמאות על זכייתו באליפות וימבלדון, וכנראה שישוב ויזכה בה עוד כמה וכמה פעמים. סוף סוף נהנה עולם הטניס מכוכב חדש, שיכולתו לא נופלת מיכולתם של קודמיו הגדולים. הוא רק התחיל בכיבוש כל תואר אפשרי, ואין בכך הגזמה. עם זאת, אני מקווה שהטניסאי הסרבי הנפלא, נובאק דגוקוביץ, לא אמר את מילתו האחרונה, כי עדיין יש לו מה להראות. נכון, הכי כואב להפסיד מול עיני העולם כולו, אבל בספורט צריך לדעת גם להפסיד.
