לינוי אשרם: "לא כועסת שאומרים שאני פחות ספורטאית"

רק בשנה שעברה נפל ללינוי אשרם האסימון. "זכיתי במדליית כסף בקרב-רב באליפות העולם. מדליה שנייה שלי שם. הייתה קבלת פנים גדולה בשדה התעופה, הרבה התקהלו סביבי, גם אנשים מבחוץ, פתאום זה לא רק עיתונאים. הזכייה השנייה שלי, ובעצם גם הזכייה עכשיו, גרמו לי להבין שכל המדינה איתי"


אחרי מנוחה קצרה חזרה לאחרונה אשרם, שרק לפני כשבועיים חזרה לישראל כשעל צווארה לא פחות משש מדליות מאליפות העולם, לאימונים המפרכים לקראת הדבר האמיתי: המשחקים האולימפיים בטוקיו שיתקיימו ביולי הבא.


את נשמעת עייפה.

"כן. תשומת הלב הציבורית מסובכת לי יותר מהאימונים. אם הייתי רוצה שקט? אני לא ממש יודעת איך לענות על זה, אבל כל ספורט צריך את הפרסום שלו. מצד אחד, ממש כיף לקבל תמיכה. הקהל רוצה שאצליח, ובסופו של דבר גם המודעות לענף עולה. מאז שהתחילו ההישגים שלי, הרבה ילדות מגיעות למועדון שלי, הפועל ראשל"צ, ואומרות שהן רוצות להיות כמוני. זה משמח ומרגש. מצד שני, אני פחות אוהבת להיות בקדמת הבמה. אני לא אוהבת להיות זו שכולם מדברים עליה. אני מרגישה ככה פחות עצמי ומעדיפה להיות פחות במרכז העניינים. בואי נסכם שיש בזה צד טוב וגם צד שפחות טוב"


אשרם, רק בת 20, נחשפה לקהל הישראלי באליפות אירופה שאירחה ישראל ביוני 2016, בהיעדרה של המתעמלת הבכירה אז, נטע ריבקין. מעטים ניחשו שכעבור פחות משנה אשרם תהפוך לישראלית הראשונה שזוכה בשתי מדליות באליפות אירופה, ושמכאן והלאה תרשום הישגים שאף מתעמלת ישראלית לא רשמה לפניה. בסביבתה מספרים כי באגודה ידעו שמשהו בלתי רגיל קורה, אבל לא רצו להסיט את תשומת הלב מריבקין, שהייתה אז בשיאה. עכשיו, ככל שהיא מתקרבת לטוקיו 2020, אשרם מבינה יותר ויותר שהיא יכולה להיות החלוצה של מדליה אולימפית לישראל בענף שהוא לא ג'ודו או שיט, אבל מעדיפה שלא לדבר על כך.



לא אוהבת להיות זו שכולם מדברים עליה. לינוי אשרם (דני מרון)


כשאת לבד עם עצמך, את לא מדמיינת את עצמך על הפודיום בטוקיו?

"אני משתדלת להתעלם מרעשים מהסוג הזה ולהמשיך להתעסק במה שאני עושה. יש לי את אותה דרך לעבור כמו שעברתי בשנה שעברה, ואני לא רוצה להוסיף שום דבר: לא לחץ, לא דברים שאומרים עלי. פשוט להתעסק בעצמי. אני לא אומרת לעצמי "אני מדליסטית עולם פעם שלישית". אני כבר חוזרת לשגרה, וכל מה שהיה, נגמר. עכשיו מסתכלים קדימה, לעבר מה שהולך להיות. אני עדיין רואה את עצמי בתור ילדה, שעושה מה שהיא אוהבת ורק רוצה להצליח".


מאיזה גיל את זוכרת את עצמך עם איפור?

"רק בסביבות גיל 16, כשעברתי לבוגרים. ילדות לא צריכות להתאפר. ככל שמתבגרים, ההסתכלות על כל החיצוניות בענף הזה מקבלת נקודת מבט אחרת. אין באמת חוקים לאיפור, פשוט צריך להיראות יפה ואסתטית. ברור שצריך להתאים אותו לתלבושת, אבל בניגוד למתעמלות האחרות, אני עושה איפור טבעי שמתאים להכל. אני כן רואה שיש מתעמלות שבוחרות באיפור דרמטי, אבל כך הן מבטאות את עצמן – לא רק דרך התרגיל, אלא גם דרך ההופעה".


ההופעה החיצונית הזו והשימוש במכשירים גוררת גם ביקורת על כך שהתעמלות אמנותית היא לא ספורט. יש כאלה שמכנים אותו "קרקס". את מבינה מאיפה זה מגיע?

"את כל מי שלועג לענף הייתי מזמינה ליום אימונים איתי, ואז הם בוודאות ישנו את דעתם. אם היו רואים את השגרה שלי, רק ליום אחד, זה היה מספיק כדי שהם יראו שלא מדובר בקרקס, אלא באחד הענפים הכי קשים שיש. הם חושבים שאני סתם מגיעה להתחרות, וזהו. יש עבודה מאוד קשה מאחורי כל תחרות. תרגיל אחד שלי שרואים בתחרות הוא אפילו לא עשירית ממה שאני עושה באימונים. אני לא כועסת שאומרים שאני פחות ספורטאית. אני חושבת שמי שאומר את הדברים האלה פשוט לא מודע למה שקורה בענף. אני יודעת מה אני עושה וכמה אני צריכה להשקיע כדי להגיע להישגים. אבל שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, אני כבר לא מתייחסת".


את חושבת שאם לא היו קוראים לך לינוי אשרם, ההזדהות איתך והאהדה שאת זוכה לה הייתה זהה?

"אני חושבת שגם עם שם של מישהי שבאה ממשפחה מרוסיה, ההישגים שלי היו מדברים בעד עצמם. יחד עם זאת, ייתכן שבאמת עניין "הישראליות" שלי גרם לכך שיותר בנות שנולדו כאן יגיעו לענף. לאט לאט אני רואה עוד מתעמלות שהן כמוני, שמגיעות ורואות שזה אפשרי, גם אם לא הגעת ממזרח אירופה. אני חושבת שמה עשיתי בעצם הוא להביא את המודעות לענף לישראלים הצברים, שהכי רחוקים מהתרבות הזו. אני חייבת לספר שאני רואה את זה גם בקהל הישראלי שמגיע לתחרויות שלי ורק הולך וגדל. באליפות העולם הראשונה באיטליה ב-2017 בקהל היו רק ההורים שלי, צוות האימון והאיגוד. עכשיו כבר מגיעים אנשים שאין להם קשר אישי לענף, רק כדי לעודד. באליפות העולם האחרונה היו המון ישראלים שבכלל לא תכננו להגיע. הם פשוט טיילו, שמעו שאני שם וקנו כרטיסים".

 "שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, אני כבר לא מתרגשת" (יוני אריאלי)