Sport1 Banner

המשחק הטוב ביותר שראינו אי פעם בישראל

ליאו מסי
ליאו מסי | EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images

אמרו שזה משחק ראווה, לגלגו שזה מופע חנוכה מוקדם ושילדי בר המצווה ניצחו, אבל עמיקם ראה ארבעה שערים בצבע מהכוכבים הגדולים בעולם והתמוגג מאגוארו, מקבאני ומהוד חייזרותו, ליאו מסי. וגם: המסר לעם ישראל

(גודל טקסט)

1. הציניים, או אלה שלא מכירים את 120 שנות המאבק הספורטיבי בין שתי השכנות האלה, או שבעצם היו אלה שלא השיגו כרטיסים, לגלגו על הפסטיגל שהקדים את חנוכה וטענו כי מדובר במשחק ראווה.

אז זה הדבר הכי רחוק ממשחק ראווה, כולל איברים שעפו באוויר, כולל כמעט מכות במנהרה בין כוכב פ.ס.ז' לכוכב הכי גדול על הפלנטה, כולל ארבעה שערים – כל אחד בצבע – מצד ארבעת כוכבי האירוע. זה לא היה משחק ראווה, זה היה משחק לראווה.

אם ככה דמיינו משחק שלא קשור אלינו והגיעו אלינו, אז המציאות עלתה על כל דמיון. לא אטעה אם אומר שזה היה המשחק הטוב ביותר שראינו אי פעם בישראל, ולא רק הצגה של שחקן, קבוצה או נבחרת אחת, כי סוף סוף לא שיחקה אף קבוצה ישראלית באירוע.

בניקוי המתפרץ היחיד שקפץ על גג הספסל לפני המשחק, שי סידי שהדביק אירוע לא דביק והקהל היחסית שקט שהיה עסוק בצילומים – היה לנו משחק לתפארת, שעוד קונח בפנדל על ידי מר עולם בעצמו. ביקשנו? קיבלנו.


הכי רחוק ממשחק ראווה. קבאני ומסי בתחילת העימות (ACK GUEZ/AFP via Getty Images)

2. איך מסכמים את מסי? הגול שלו היה הכי פחות יפה במשחק, הוא זחל לבצע קרנות, הלך במגרש 90 דקות – רק ככה אפשר לסיים משחק אחרי משחק כל כמה ימים – אבל גם עשה סיבובים מדהימים, גם אם לא הצליח לבעוט למסגרת ועדיין סיים את המשחק עם גול, בישול ואפילו מזיע. מסי זה מסי. אם באורוגוואי יש 3.3 מיליון תושבים, אז 3 מיליון לפחות שמרו עליו אתמול בבלומפילד. הבל פיו מספיק לטלטל נבחרת טקטית להפליא, וזו רק אורוגוואי. מה נגיד על כל הגווארדיולות והקלופים שצריכים למנוע ממנו – ומכם – את הצקצוק הקבוע: מדובר באלוהים.

מקרוב – אם כי יציע העיתונות בבלומפילד הוא הרחוק ביותר בעולם – אפשר להעריץ את היכולת שלו לשמור על קור רוח בלחץ כזה, גם אם כמעט שלח ידו בנער, במנהרת חדר ההלבשה. הוד חייזרותו עלה למגרש ונעלם ממנו כאילו לא היו שם 30 אלף צופים ו-50 אלף סקרנים.

באזור הראיונות הצטופפו קצת עיתונאים, הרבה מעריצים ולא מעט עיתונאים שהם גם מעריצים, וחיפשו את המגע עם הדבר הזה, רק שהוא כנראה שוגר מפה בחללית לברצלונה, וגם לקח איתו את סוארס. כי גם ממנו לא נשאר זכר והם לא נסעו באוטובוס למלון כאחד האדם. כמה "מאכזב" היה לגלות במסדרון הראיונות שהיו במשחק גם שניים, אדינסון קבאני וקון אגוארו, שלא רק שהיו נחמדים למדי, והתראיינו מלאי חיוכים, הם גם היו הכי טובים מבין הכוכבים על המגרש. אגוארו, זה שנגח מרחבת חמש צפופה לרשת, נמוך במציאות אפילו יותר מטוריירה. כדור אש אנושי. וקבאני? אשרינו.


אגוארו. כדור אש אנושי (EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images)

3. בסוף בסוף, ניצחו אתמול ילדי בר המצווה את אוהדי הסלסטות בישראל. אלה גררו את האבות שלהם להוצאות נמוכות מכפי שהיה עולה להם בקאמפ נואו, הגיעו עם חולצות של ברצלונה, והיה אפילו רגע במשחק שהם התאספו לשאוג בצורה מונוטונית "מסי, מסי, מסי", כאילו מדובר באיזה סידהארתא באחד האשראמים בהודו. אי אפשר להיות מושלמים ולהצליח לברור בפינצטה את הקהל האמיתי מהמונומנטל והסנטנריו, לא עפו אלפי גלילי נייר, והאצטדיון לא רעד בהמנונים, אלא רק כששי סידי העיר בצרחות את בכירי הג'יהאד האיסלמי.

במציאות הכאוטית בה אנחנו חיים, היה מדהים שחנינו באותו מפרץ חניה קבוע ברחוב עזה, סעדנו כרגיל ברחוב יהודה הימית, פגשנו שכנים, מכרים, קרובי משפחה, קנינו קסטה, עלינו ליציע וצפינו במסי. שיחקו אותה המארגנים, לגמרי. אירוע מתוקתק, מכובד, שבו ראינו גם את ארגנטינה במשחק מצוין. מה עוד נבקש ממך מכורה?


"קנינו קסטה, עלינו ליציע בבלומפילד וצפינו בליאו מסי" (מאור אלקסלסי)

4. כמו סינדרלה שהכרכרה שלה הפכה לדלעת, נחזור הערב לכדורגל הייצוגי העגמומי שלנו. מדהים שבחולצות של אורוגוואי, בדיוק אותן חולצות, תשחק נבחרת אחרת. אתמול ראינו מה זה 'גארה צ'רואה', לקחת את הדיסק ולהקרין לכל ילד שירצה פעם לייצג את המדינה ולא להפסיד לאנדורה בנערים או לקפריסין בבוגרים. איך אנשים שגדלו בחורים שהאנושות עוד לא גילתה אותם, שמרוויחים היום מיליוני יורו בחודש, נלחמים ומתכתשים עד טיפת הזיעה האחרונה שלהם. ככה אנחנו רוצים לראות את הנבחרת שלנו, אולי לא דרום אמריקאית, אבל מזרח תיכונית לתפארת. ככה.

ואל תגידו שזה בלתי אפשרי. תשאלו את קבאני, הוא עונה בשלוש שפות.


קבאני, סוארס ואורוגוואי. נלחמו עד השנייה האחרונה (דני מרון)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי