בשעה טובה הגיע לו ה-30 במאי, יום שבת החגיגי והכדורגל הישראלי חזר, וזה לא מובן מאליו. לפחות לרגע הייתה התחושה: "ניצחנו את הקורונה". גם אם האווירה, הטירוף והתשוקה מהיציעים הייתה כה חסרה והתוכניות על פלייאוף עליון יוצא מגדר הרגיל עם חמש הגדולות – התבדו. סוף סוף אפשר היה לחכות לדבר האמיתי ולא לעוד פרק של הישרדות VIP או "חתונה ממבט ראשון".
1. בהתאם לנוהל שהושרש בנו בחודשים האחרונים – נשתמש קצת בריאליטי. מכבי חיפה הודחה ממאבק האליפות ותעזוב את "האי". אי לכך ובהתאם לזאת, השבט אמר את דברו על מרקו בלבול. עד עכשיו הייתי מאלה שעמדו לצד המאמן על אף שהספק של הקהל הירוק גדל מרגע לרגע. צריך לזכור: בקיץ אף אחד לא דיבר על מכבי חיפה כמועמדת לאליפות. המאמן פגע בינגו בשחקנים הזרים, בנה קבוצה התקפית יוצאת דופן והיה סבלני מאוד לגבי ירדן שועה שעורר לא מעט בעיות. לאחר ההפסד הראשון למכבי תל אביב, פחות או יותר, הוא שינה גישה, ונתן דרור לכישרון העצום של שחקני החלק הקדמי. מי שלעג למועדון שבונה על שחקני בני יהודה כמו דולב חזיזה או יובל אשכנזי – אכל את הכובע.
ההדחה המאכזבת מהגביע הייתה הסנונית הראשונה ואתמול הגיעה המהלומה הסופית. מכבי חיפה עלתה בגישה פחדנית ונטולת רעיונות נגד קבוצה צעירה בלי התקפה. אי אפשר לדבר על שחקנים חסרים כשממול הפועל תל אביב ללא הכוכב הגדול שלה (עומרי אלטמן) ועם חבורת צעירים. ההפסד של הירוקים הגיע בתזמון הגרוע מכל – רגע לפני משחק העונה, וניצחון יהיה לא יותר מנחמת עניים. הפרומו הדרמטי ממש נהדר. לחיפה אסור להסתפק בתואר חביבת הקהל. היא זקוקה לתואר אמיתי. ואין איש מתאים למשימה מאשר ברק בכר. בדיוק כמו שאלונה ברקת עשתה "סטופ" לעידן אלישע לוי.
2. ובזמן שהבנו שאין למכבי חיפה עתיד עם מרקו בלבול, הגיע ניר קלינגר, אולי בעונה הגדולה בקריירה שלו מאז האליפות ב-2002/03, עם מכבי ת"א,, והוכיח שהעתיד של הפועל תל אביב תחתיו יהיה מעניין מאוד. עדיין קשה להגיד "עתיד ורוד" בשל הבעיות הכלכליות, הציפיות בקיץ יהיו שונות, אבל זו הפועל המרגשת מזה שנים, על אף המהמורות בדרך. הפועל הצליחה במשמרת שלו לנצח בטדי את בית"ר, את הפועל ב"ש במשחק בית וגם בסמי עופר לראשונה, ושמה קץ לשש השנים הרעות נגד מכבי חיפה. עמנואל בואטנג, שלא ממש היה חלק מסדרת ההצלחות האחרונות – חזר ממש מהפריזר והיה מהמצטיינים על כר הדשא. מוטי ברשצקי הזכיר מדוע היה אחד הכישרונות הצעירים המבטיחים לפני שלוש שנים. מי היה מאמין שכל מטאטא יורה.
קלינגר הוא בדיוק מה שהשחקנים הצעירים צריכים – דמות סמכותית ואבהית, אחד שלא מפחד לזרוק אותם למים העמוקים. כמו למשל דורון ליינדר שקשה לפספס את הביטחון העצום במשחק שלו. מגן שתורם כל כך הרבה להתקפה במשחק בסמי עופר בוודאי יעשה זאת גם נגד סקציה נס ציונה בבלומפילד. הילד שיחק כאילו הוא חורש את הקו כבר עשור, נותן פס ורץ לעומק כדי לסיים את ההתקפה בבישול או יצירת מצב מסוכן. החזרה לעקרונות הידועים של הפועל של פעם – קודם כל מלחמה והקרבה, חדר הלבשה בריא ורק אחר כך כדורגל. ואם מאור בוזגלו ועומר דמארי יכולים לספק ניצוץ רגעי – מה טוב. התבססות על צעירים תהיה הדרך היחידה של הפועל להגיע לאזור הצמרת. מדברים על "תינוקות קשטן". אני דווקא מעדיף להיזכר בכך שגם השידוך עם אלי גוטמן נולד די בטעות. אני קונה גם 50% ממה שקרה באותו הזמן.
לפני שריקת הפתיחה של הפלייאוף, היה חשש מסוים מהתבזות כפי שקרה בסמי עופר בסיבוב הקודם. כעת, הפועל תשלם את שכר הלימוד ותראה מי תואם למידותיה הצנועות. יחד עם חלום הגביע, בהחלט ייתכן שהחודשים האלה לא יהיו סיוט אלא דווקא ברכה. העונה הבאה? כל דבר בעתו, כרגע אפשר ליהנות מהעדר הלחץ והזכות לחלום. פסלון החסינות שלו.
3. ב-63 משחקי ליגה כמאמן מכבי תל אביב, ולדימיר איביץ' הפסיד רק פעם אחת. כשלא היה על מה לשחק. אמנם הסגל של הצהובים טוב משמעותית מזה של המתחרות, אך בכל החלטה הוא פוגע בול, כמו ב-0:2 על הפועל חיפה. מתן חוזז בתפקיד הסינדרלה. כשדור מיכה, שחקן העונה שעברה, זייף – הוא ירד מייד לספסל. דווקא הפרצוף הכועס והמעצבן שלו בכל מצב והריחוק מהשחקנים הוא סוד ההצלחה. איביץ' בדרך לעוד אליפות עם מספרים מפוצצים, אבל תהיו בטוחים שהוא רעב לטרף ורוצה עוד ניצחון על מכבי חיפה, הצהרת כוונות. העניין הוא שבראייה היסטורית משהו חסר.
קבוצות טובות ממכבי שלו כבר פספסו את גביע המדינה (מכבי חיפה של אברם גרנט, למשל, הפועל ב"ש של ברק בכר). העניין נעוץ בכישלון האירופי, כזה שאין לו מחילה. שם הוא היה צריך לתת ערך מוסף וזה לא קרה. מילא ליגת האלופות, אבל מכבי רוצה את עצמה כקבוצה די לגיטימית בשלב הבתים בליגה האירופית. מעניין אם יהיה אפשר לבחון זאת שוב בקיץ. יתר קבוצות הליגה מעדיפות שלא. חלק באמת עוד יתגעגעו אליו.
4. יוסי אבוקסיס חזר לבירה והפעם בלי בלאגן. המשחק בטדי היה מאוד מפתיע. לבית"ר ירושלים הייתה הזדמנות מצוינת לברוח בקרב על המקום השלישי. אם הייתה מנצחת אתמול הייתה יכולה לראות באופק גם את המקום השני. לאחר ההדחה מהגביע, זו נותרה המטרה היחידה. מולה עמדה יריבה מעט פצועה וחבולה, פיזית ובעיקר נפשית, כזו שעברה פגרה מטלטלת. בעוד רוני לוי לא היה יכול להבחין אפילו בהברקה אחת מהחלק הקדמי חוץ משער השוויון – אבוקסיס ראה את ב"ש מגשימה את החזון שלו כקבוצה הרביעית בטיבה כרגע – הגנה חזקה ויציאה למתפרצות עם מספיק מצבי הבקעה קורצים. היכולת הייתה טובה, התוצאה הרבה פחות.
אקולטסה משגע את קונטה (דני מרון)
אלטון אקולטסה הצליח להתגבר שוב ושוב על אנטואן קונטה ומדובר במצ'אפ לא פשוט, גם אם הצרפתי היה באותם הימים בהם הוא עושה נזק מתועלת (ועל כן לבית"ר הפרידה היא טובה. שחקן שלא עמד בהבטחה). אם באר שבע תוכל לשמור עליו, משחק האגפים יוכל לקום לתחייה אחרי שנתיים חלשות מאז עזיבת טוני וואקמה. מנגד, כשזו'סואה משחק בימין זה מרגיש כתחושת פספוס. הוא צריך לגעת בכדור בכל התקפה. לחלק מהזרים בליגה שלנו יש נטייה לפתוח חזק ולהיעלם. נקווה שזה לא יהיה הסיפור בעונה הבאה בדרום. בצד של בית"ר, הרי שרוני לוי לא ממש הוכיח שהוא מסוגל להוציא יותר מהמובן מאליו מסגל השחקנים העומד לרשותו.
לא מעט שחקנים הפתיעו המחזור. ידברו על מתן חוזז, החבורה הצעירה של ניר קלינגר. תומר יוספי שנכנס להרכב די במקרה ראוי גם כן למחמאות. הסגנון שלו לא אסתטי במיוחד וניתן להטיל ספק בתרומה שלו במשחקים בהם הקבוצה צריכה ליזום, אך לפי דעתי הוא עשה שיפור ניכר ומגיע הרבה פעמים לאיזור המסוכן. השער שלו, תולדה של משהו שראינו גם במשחקי האימון – אינו מקרי. המפסיד הגדול: רמזי ספורי, שחקן שחלק מהאוהדים כבר שכחו. ומילה לרוני לוי: הסגל של הפועל ב"ש שווה אליפות? במילה אחת: לא. והסגל שלך שווה כדורגל טוב יותר.
מה דעתך על הכתבה?