דה ז'ה וו: יש דמיון בין התהליך שעובר בכר לזה שעבר רוני לוי לפני עשור

בימים בהם כולנו עסוקים בסיכומי עשור, חשוב להתחיל בעובדה. ברק בכר הוא המאמן המעוטר של העשור שבתחילתו עדיין היה שחקן פעיל. שלוש אליפויות, גביע המדינה, גביע הטוטו ושתי זכיות באלוף האלופים. בבועה הקטנה שלנו, הוא לגמרי מאמן העשור. רק שלאחרונה הוא גילה שוב שבבועה הקטנה שלנו, גם שלוש אליפויות רצופות לא עוזרות לך כשהעניינים מתחילים להשתבש.

פלאשבק. רוני לוי, זוכרים את העשור הקודם שלו? מאמן זמני במכבי חיפה, שנתיים מדהימות בנוער, שלוש אליפויות רצופות ועוד שתי עונות רעות ואז קדנציה קצרה במכבי פ"ת ומינוי ראשון מעבר לים – באוניראה אורזיצ'ני הרומנית – רגע לפני סוף 2009. לוי יכול לספר לבכר על קללת מאמן העשור, או אם להיות קצת פחות דרמטיים – כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי של אוהד הכדורגל.

בפיק שלו, בכר ריחף מעלינו מוקף בהילה. הוא היה המאמן הסופרסטאר הישראלי הראשון – ז'וזה מוריניו היהודי בקטע טוב. גאון טקטי, קוסם שכל שליפה שלו מנצחת משחקים, חדשן בלי יום שיער רע. אחרי האליפות השנייה והקמפיין האירופי המבריק, בכר נכנס לטופ 50 של המאמנים הטובים בעולם מטען המגזין "פור-פור-טו". באותו זמן הוא יכול היה לפנטז על קריירה סטייל אברם או דייויד. מרגיש לכם כמו היסטוריה עתיקה? זה היה בסך הכל לפני שנתיים וחצי.

בכר. היה ז'וזה מוריניו הישראלי (דני מרון)

בשנה וחצי האחרונות הפועל באר שבע הציגה שלל החלטות בעייתיות, בראשן בהתנהלות מול שחקנים, ברכש ובעיקר בבחירת הזרים. הכוחניות והאובססיה המטורפת לרכש הובילו את באר שבע למסע השתוללות שטרם נעצר. הסימנים שלו החלו כבר במהלך עונת האליפות השלישית והובילו לקריסה טוטאלית אשתקד ועוד מסע רכש בקיץ הנוכחי. תוסיפו לכך את העובדה שמחלקת הנוער של באר שבע לא מייצרת כישרונות ולקבוצה אין עתודה של מושאלים וקיבלתם קבוצה שתלויה באופן אבסולוטי במה שקורה בשוק.

באר שבע צירפה בשנתיים האחרונות 23 שחקנים. מאלו שהגיעו בעונה שעברה, רק נייג'ל האסלביינק ואוהד לויטה שרדו. הסגל עדיין כולל 10 שרידים מעונת האליפות האחרונה, כולל שחקני מפתח כמו בן ביטון, ויטור, טאהא, ממן, מליקסון ושהר, אבל מסביב יש בינוניות. כלומר, בתוך כל מסע החימוש הכאוטי, האדומים לא הצליחו למצוא, לפחות לא כרגע, שחקנים שיובילו. הניסיון להביא כוכבי ליגה לא צלח. הניסיון להביא עתודה "רעבה" צריך עדיין להיבחן, אבל כרגע לא מראה תוצאות מבטיחות.

בתוך אובדן השליטה הכללי של המערכת, גם ברק בכר – קונטרול פריק ידוע – איבד שליטה על הקבוצה שלו. כשבכר לא שולט במה שקורה, הוא מאבד את המוג'ו, את היכולת לחדש ולהפתיע. חוסר שליטה זה הקריפטונייט של בכר ובלי החליפה של סופרמן, הוא כבר לא מתעופף מעלינו ומציל את העולם. הוא בסך הכל קלארק קנט – עוד מאמן כדורגל שנשפט שבוע אחרי שבוע על פי התוצאה האחרונה שלו.

רוני לוי כמאמן מכבי חיפה. קיבל סטיגמה שלא בצדק (הנאדי חטיני)

יש לא מעט דמיון בין מה שקורה עכשיו לבכר למה שקרה לרוני לוי במכבי חיפה. יש גם שוני מרכזי. גם לוי הוגדר כמרענן וחדשן, אבל הוא מעולם לא הצליח לייצר סביבו קונצנזוס כמו בכר. משהו בחזות הקשוחה שלו הפך אותו לפחות נגיש. אותה תקשורת שדי אוהבת ומחבקת את לוי היום יצרה סביבו לפני למעלה מעשור את סטיגמת ה'טיפוס' שלא עוזבת אותו. עבור רבים הוא תמיד יישאר – ולא ממש בצדק – איש של כדורגל שלילי, ההוא ששרו לו 'אליפות בלי מאמן'. בכר לא שם. עדיין.

לוי צמח כמאמן בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, בעוד בכר בנה את שמו בהצלחות של קריית שמונה דווקא אחרי האליפות. מכבי חיפה של לוי הייתה אימפריה ששלטה בליגה כמעט ללא תחרות, בעוד ב"ש של בכר הייתה אנדרדוג שהתמודדה עם מעצמה מכהנת בדמות מכבי ת"א. אבל גם מכבי חיפה וגם הפועל ב"ש הגיעו למצב בו שתיהן שיכורות כוח. כשדברים שעבדו על אוטומט הפסיקו לעבוד, שתי המערכות (ושני המאמנים) לא ידעו לספק פתרונות חלופיים. הם נתקעו על מה שעבד להם בעבר ולא יכול היה לעבוד יותר במציאות שהשתנתה.

ב-2006, מכבי חיפה לא ידעה לזהות את עליית האימפריה של ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים. הירוקים איבדו את בנאדו, זנדברג וטל ולא מצאו תחליפים ראויים. התחושה ש"כל דבר שנביא – יפגע", התבררה כבעייתית ולא נכונה. הקריאה הלא נכונה של השוק הובילה לנפילה מיידית משלוש אליפויות רצופות לשתי עונות בהן סיימו הירוקים במקום החמישי. תוצאה כואבת שהשכיחה גם קמפיין אירופי קסום ב-2006/7 וזכייה בגביע הטוטו שנה לאחר מכן.

לוי הבית"ריסט. עדיין אחד המאמנים הבכירים בשוק (דני מרון)

לוי עזב בתום העונה החמישית ותהליך חילופי הדורות הושלם בהצלחה בלעדיו. ב-11 השנים שעברו מאז רק פעמיים פתח וסיים עונה – במכבי חיפה (2015/16) ובאנורתוזיס (2017/18). בדרך היו לו כמה בחירות לא טובות ובראשן ללכת למכבי פ"ת כתחנה הראשונה אחרי מכבי חיפה. בעשור הנוכחי, לוי קיבל קרדיט וחיזק את שמו בעיקר כשיצא אל מעבר לים. שלוש הקדנציות שלו בבית"ר הגיעו אחרי תקופות טובות ברומניה ובקפריסין. לוי אמנם הוסיף לעצמו זכייה בגביע המדינה עם מכבי חיפה, הוא עדיין מוגדר כאחד המאמנים הבכירים בשוק, אבל גם כזה שעדיין מחפש את הדרך לחזור לימי התהילה.

ב"ש הפסידה ארבעה מששת משחקי הליגה האחרונים שלה ומצאה את עצמה בפיגור משמעותי ממכבי ת"א וממכבי חיפה. רצפים דומים היו לקבוצה פעמיים בעונה שעברה, אבל המשבר הנוכחי משמעותי יותר. הוא מאיים לקבור סופית עונה שנייה ברציפות. גם ב"ש נמצאת בעיצומו של תהליך חילופי דורות שבאופן טבעי לוקח זמן. גם היא מנסה להתמודד עם מתחרות שעובדות בצורה נכונה ממנה. התהליך הזה גובה מחיר בטווח הקצר. השאלה היא: מי ישלים אותו?

בכר הוא לא הבעיה בב"ש כמו שרוני לוי לא היה הבעיה במכבי חיפה. שניהם במובן מסוים קורבן של חוסר הערכה בסיסי. של בועה קטנה שלא יודעת לכבד. בישראל לא אוהבים ובעיקר לא מעריכים מאמנים וזה קיצוני בהרבה לעומת כל מדינת כדורגל מתוקנת. היכולות להצליח כאן מוגבלות ואחרי שהגעת לשיא, ייתכן ותמצא את עצמך במצב בו אין לך לאן להתקדם.

בכר. כל האופציות יהיו על השולחן (מאור אלקסלסי)

בואו נניח לרגע שבכר ובאר שבע יחליטו על פרידה בסוף העונה. מה תהיה התחנה הבאה שלו וכמה זמן הוא יצטרך להמתין עד שיגיע אליה? מה יהווה הישג? להחזיר את הפועל ת"א לצמרת? להוביל את בית"ר ירושלים לאליפות? נבחרת ישראל? יציאה למועדון אירופי קטן? אלו שאלות שקשה עד בלתי אפשרי לחזות את התשובה אליהן. אפשר רק להניח שבשלב כזה או אחר, כל האופציות יהיו על השולחן ובכר יצטרך לקחת סיכון תוך הבנה שהמומנטום בקריירה נפגע. השם שלו התקרר.

מאמנים גדולים בעולם יודעים מתי לעזוב ולהמשיך הלאה. אחרים יודעים לגוון את עצמם מספיק כדי לפתור בעיות ולהתאושש ממשברים תוך שהם נשארים באותה קבוצה. ויש גם את אלה, כמו מוריניו המקורי, שיודעים לשמור את השם שלהם מספיק חזק גם בתקופות שפל כדי להתחיל שוב ושוב מההתחלה ממקום גבוה. בכר צריך לחשוב כבר עכשיו מיהו ומה הצעד הבא שלו. ובמקביל להכנות למשחק הקרוב מול בית"ר, אולי גם ללמוד משהו מהמאמן שיעמוד מולו ולא מפסיק לחפש את עצמו כבר 11 שנה.