שמעתי בצער רב על מותו של עיתונאי הספורט הוותיק, אחרון המוהיקנים, יהודה גבאי. הוא היה לא רק עיתונאי ענק ואוהב ספורט. שמו חקוק גם בספר ההיסטוריה של האתלטיקה בישראל.
ב-1947 היה גבאי האצן הישראלי הראשון שניפץ את מחסום 11 השניות בריצת 100 מטר, כאשר עצר את השעון על 10.9 שניות. באותה שנה קבע עוד שני שיאים: 6.8 שניות בריצת 60 מ', ו- 22.8 שניות בריצת 200 מ'. בהיותו כוכב המסלול בריצות הקצרות, יצג את המדינה שבדרך בתחרות משחקי מזרח הים התיכון שנערכה באצטדיון השיש באתונה, יוון. גבאי סיפר שבמהלך ריצת ה- 100 מ' שמע מאחוריו את שעטת יריביו, ולפיכך ידע שניצח בריצה, בהקדימו את הרץ היווני ואת הרץ הטורקי.
לאחר שתלה את נעלי הריצה, היה גבאי אחד משבעה עיתונאים שהקימו ב- 1954 את עיתון "חדשות הספורט". השישה האחרים היו נחמיה בן-אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני, ישראל פז, יחיאל ארזי, יעקב אפלויג ויזהר ברנר. בחלק מהזמן שימש יהודה כמזכיר המערכת, והוא זה שקיבל אותי לעיתון, ככתב נוער, עוד בהיותי תלמיד תיכון. תמיד אזכור לו זאת לטובה.
יהודה גבאי בצילום מתוך ספרו (ארכיון)
גבאי היה אשף המילים והכתיבה המרתקת. בעת הצורך רציני, אבל גם בעל חוש הומור, ומעל לכל רהוט ומבין ספורט. חלקו גדול מאד בכותרות העיתון דאז, שהיו פרי מוחו ורעיונותיו. במיוחד זכורה לי הכותרת "הבה נליגה" בעיתון יום שישי של ערב פתיחת אחת מעונות הכדורגל. עיתונאי ספורט רבים שהחלו את דרכם ב"חדשות הספורט", למדו ממנו להבדיל בין עיקר לתפל.
לפני חמש שנים נפגשתי עמו ברמת גן, וגבאי העניק לי את הספר שכתב, "הלו, אני עוד פה". יהודה היה כבר בן 88. התרגשתי מאוד לקבל ממנו את הספר השמור באהבה בארון הספרים. למרבה הצער, יהודה כבר לא פה. יהי זכרו ברוך.
מה דעתך על הכתבה?