טבעות חנק

ספטמבר 1935. כנס המפלגה הנאצית עומד לצאת לדרך ואדולף היטלר מתכונן לנאום מול הסגל הדיפלומטי ולכלול תשבחות על התקיפה של בן בריתו מוסוליני באתיופיה.

הכל כבר מוכן מבחינת הפיהרר, אלא שאז משכנע אותו שר החוץ, הדיפלומט הוותיק קונסטנטין פון נויראט, לשנות את הנוסח. לא ברור אם פון נויראט עושה זאת משום שהוא איננו מתרשם מאיטליה הפאשיסטית, או משום שגם הוא יודע: מדובר בשנה קדם-אולימפית שבה עיני כל העולם מופנות לגרמניה אף יותר מהרגיל.

כך או אחרת, היטלר מקבל את העצה ומשנה את הנאום. במקום לדבר על איטליה הוא מנצל את ההזדמנות כדי להתבטא בעניין פוליטי-משפטי שמטריד לא מעט מבכירי המפלגה הנאצית באותה תקופה: הגדרת מעמדם של היהודים ברייך השלישי. כפועל יוצא מדבריו המבולבלים משהו, מוקראים ומאושרים עוד באותו חודש, בכינוס מיוחד של הרייכסטאג בנירנברג, החוקים שישללו מכ-560 אלף יהודי גרמניה את זכויות האזרח שלהם.

חצי שנה לפני פרסום חוקי נירנברג, נראה היה שלקהילה היהודית יש עדיין סיבות לאופטימיות – בעיקר בכל הקשור לשאיפה לשלוח לפחות נציג יהודי אחד לנבחרת האולימפית של גרמניה. בעיתון הספורט של יהודי גרמניה שפורסם במרץ 1935, נמנו הזכיות של ספורטאים יהודים במדליות עבור גרמניה מאז שחודשו המשחקים ב-1896 ואף נכתב: "על בסיס רשימת 30 האתלטים הטובים ביותר שפרסם איגוד הרייך להתעמלות, אפשר למקם את קופצת הגובה גרטל ברגמן, עם תוצאה של 1.55 מטר, במקום 1-5. הפעמון האולימפי מצלצל: אנו קוראים לצעירי העולם! משאלתנו היא שלאחד מאיתנו יתאפשר לקחת חלק במשחקים האולימפיים". בחודש מרץ של שנת 1935 – חצי שנה לפני פרסום חוקי נירנברג וכשנה וחצי לפני פתיחת המשחקים – התקווה הזו לא נשמעה נאיבית כפי שהיא עלולה להיתפס היום.

שער ברנדנבורג. מקושט לכבוד פתיחת המשחקים (Gettyimages)

נחזור כמה שנים לאחור. את אירוח אולימפיאדת 1936 העניק הוועד האולימפי הבינלאומי לברלין עוד במאי 1931. זה קרה שלוש שנים אחרי שגרמניה חזרה לתנועה האולימפית (לאחר שהודחה ממנה בעקבות מלחמת העולם הראשונה) ונראה היה שהמדינה חוזרת אל חיק משפחת העמים. אלא שבינואר 1933, כידוע, עלה היטלר לשלטון ובתחילת חודש אפריל באותה שנה נערך יום החרם על יהודי גרמניה. במושב הוועד האולימפי שנערך ביוני 1933 בווינה, איימו הנציגים להעביר את האולימפיאדה למדינה אחרת. משרד הפנים הגרמני הודיע בתגובה כי כללי הרוח האולימפית יישמרו והתחייב שיהודים לא יודרו מחברות במשלחת הגרמנית.

רק שיהודי ארה"ב לא השתכנעו, ולחץ רב שהופעל על נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אוורי בראנדג', הביא אותו לאיים בכך שארה"ב תחרים את המשחקים. בגרמניה נבהלו מהאפשרות לקיים אולימפיאדה ללא האמריקאים והזמינו את בראנדג' לסיור במדינה באוגוסט 1934. ימים ספורים לפני הגעתו הוסרו בברלין כל השלטים והכתובות שכוונו נגד יהודים ותוכנן מסלול נסיעה מיוחד בעיר, שיראה לאורח מאמריקה את הפנים היפות הרייך השלישי. במהלך הסיור נועד בראנדג' גם עם נציגי הספורט היהודי, בפגישה אליה הצטרף גם סגן שר הספורט, ארנו ברייטמאייר, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות הקיצוניות.

נציגי היהודים התקשו להתבטא בחופשיות בחברת סגן השר, אך כאשר העלה בראנדג' את השאלה אם יהודים רשאים להשתתף באגודות ספורט גרמניות, השיבו גם נציגי היהודים וגם סגן השר בשלילה. בראנדג', בתגובה, ממש לא התרגש. הוא משך בכתפיו ואמר: "גם למועדון שלי בשיקגו יהודים לא רשאים להיכנס". עם שובו לארה"ב בישר ראש הוועד האולימפי לאומה האמריקאית ולעולם כולו: מצבו של הספורט היהודי בגרמניה הוא "שונה, אבל שוויוני". יש אור ירוק, ארה"ב תשתתף באולימפיאדת ברלין 1936.

שחיינים גרמנים מצדיעים במועל יד על הפודיום (Gettyimages)

כרטיס עמידה חינם
למרות ההקלה מדבריו של בראנדג', בגרמניה רצו להציג מצג שווא למדינות הדמוקרטיות לפיו בני מיעוטים אינם מופלים לרעה בשטח הרייך, ולצורך כך הזמינו את ארגוני הספורט היהודים לשלוח נציגים למחנה ההכנה לקראת האולימפיאדה. בקהילה היהודית, שרוב חבריה ראו בעצמם פטריוטים, "גרמנים בני דת משה", התייחסו להזמנה ברצינות גמורה. עד כדי כך שבסניף הגרמני של תנועת "מכבי" הוחלט להתנגד לרעיון של תנועת מכבי העולמית, שקראה לכל הספורטאים היהודים בעולם להחרים את האולימפיאדה.

בחזרה לגרטל ברגמן. פחות מחודש לפני פתיחת המשחקים האולימפיים ולעיני קהל עוין, השוותה קופצת הגובה היהודייה את השיא הלאומי הגרמני (1.6 מטר) ועוררה מבוכה רבה בקרב הפקידות הנאצית. רק ששר הספורט לא התכוון לאפשר ליהודייה מלאה לייצג את גרמניה, ויממה אחת לאחר שהתקבל האישור כי האנייה האמריקאית שנשאה על סיפונה את המשלחת האולימפית יצאה לדרכה, נשלחה לברגמן הודעה שמקומה במשלחת הגרמנית נפסל בשל הישגים לא ראויים. פרס הניחומים שהוצע לה בתמורה: כרטיס עמידה חינם באצטדיון האולימפי.

גרמניה הייתה זקוקה בכל זאת ליהודי או שניים במשלחת, ולו רק למראית עין. לצורך כך גויסו שחקן ההוקי קרח רודי באל, והסייפת הלנה מאייר. שניהם יהודים למחצה, שלא ראו בעצמם יהודים כלל וכלל ושהו מחוץ לגרמניה באותה תקופה. מאייר, שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת אמסטרדם 1928, נקראה לשוב בדחיפות מלימודיה בארה"ב. היא פילסה את דרכה אל הפודיום גם בברלין 36', ובעודה עונדת את מדליית הכסף שבה זכתה, הצדיעה במועל יד.

דמותה של מאייר. הוצבה בכיכר וושינגטון בברלין בשנת 2015

המארב הפרוע
אולימפיאדת ברלין 1936 מפורסמת בספרי ההיסטוריה בשל הלגיטימציה שהעניקו אומות העולם לגרמניה הנאצית. היא גם מפורסמת בזכות המדליות שבהן זכה ג'סי אוונס, האמריקאי השחור, לנגד עיניו של היטלר. רק שנראה שסיפורו של הנס וולקה מדהים לא פחות ומשמעותי הרבה יותר משל עמיתו האמריקאי.

להבדיל מהמשתתף הגרמני בריצה היוקרתית ל-100 מטרים, וולקה ממש לא אכזב את היטלר. הודף כדור הברזל הגרמני זכה במדליית הזהב במשחקי ברלין 36', תוך שהוא קובע שיא אולימפי של 16.20 מטר. בהמשך קבע שיא אירופי, זכה במדליות נוספות באליפויות השונות, ואם צריך חותמת סופית לרמת הסלבריטאיות שלו בגרמניה – הרי שהופעה בסרט "אולימפיה" של הבמאית לני ריפנשטאל בהחלט העניקה לו אותה.

הנס וולקה היה אלוף אולימפי ופנים מוכרות בהמון בתים, ובמקביל היה גם מפקד בדרגת סרן במשטרת הסדר של ברלין. זה לא מנע ממנו להמשיך להחזיק בתואר אלוף גרמניה בהדיפת כדור ברזל גם בשנת 1942, אך בעיצומה של המערכה במזרח מול ברית המועצות, ובהיותו בן 32, וולקה מצא את עצמו מפקד על יחידה שהורכבה משוטרים גרמנים ושבויי מלחמה אוקראינים בבלארוס.

בבוקר ה-22 במרץ 1943 נקלעה השיירה שבפיקודו למארב שטמנה לה יחידת פרטיזנים בלארוסית. המכונית שבה נסע וולקה נפגעה והוא נהרג לצד שני שוטרים נוספים. הכוח הגרמני וכוח העזר האוקראיני שתחתיו היו משוכנעים שהיחידה הפרטיזנית נעזרה בתושבי הכפר חאטין, שנמצא בסמיכות של שישה קילומטרים ממקום האירוע. הם החליטו לנקום ופנו ראשית לתוככי היער, שם מצאו כמה מבנות הכפר. אלה טענו שאינן פרטיזניות ולא סייעו לפרטיזנים, אך גורלן נחרץ מבעוד מועד. משם המשיכה היחידה הגרמנית-אוקראינית אל הכפר עצמו. היא דחסה את כל 149 תושבי חאטין (מתוכם 75 ילדים) אל תוך אסם והעלתה אותו באש. מי שניסה להימלט נורה על ידי החיילים שהמתינו בחוץ.

טקס התייחדות בחאטין, בלארוס. ספורטאים הפכו לקצינים נאצים (Gettyimages)

הגרמנים לא הסתפקו בכך והחליטו להמשיך ולהשמיד את כל הכפרים שמצויים ברדיוס של עד 30 קילומטרים מהיער כדי ליצור רצועת ביטחון, מתוך הבנה שתושבי האזור מסייעים ליחידות הפרטיזניות. 12 אלף בלארוסים הוצאו כך להורג באביב 1943. מי שמגיע היום לחאטין מגלה אנדרטה לזכרם של 600 כפרים בלארוסים שסבלו מרצח גרמני ברוטלי. 186 מהם נמחקו עד היסוד ולא שוקמו מעולם.

גיבוריה של אולימפיאדת ברלין היו אלה שלא הורשו להשתתף בה, אלה שניצחו באמצעותה את הגזענות, אלה שהצדיעו במהלכה לרשע המוחלט – וגם אלה שלא ידעו באותה תקופה שמדובר רק בסצנת הפתיחה לאפוקליפסה שהעולם טרם ראה כמוה.