התסכולים שגרמו לבראיינט להרים ידיים

קובי בראיינט הודיע שזו העונה האחרונה שלו. הודעה שגם אם עצם התזמון שלה לא חשוב מדי או לא ברור מדי כרגע, הייתה חייבת להגיע במוקדם או בלא-יותר-מדי-מאוחר ולא באמת מפתיעה אף אחד. אבל היא נותנת לכולנו סיבה נהדרת לחזור, להסתכל אחורה וסוף סוף באמת לסכם את אחת הקריירות הגדולות בתולדות הספורט המקצועני, קריירה שכולם אמרו עליה כל הזמן: חכו עם ההשוואות, חכו עם הסיכומים, עד שזה ייגמר. אז הנה, זה נגמר.

כן, יש עוד כמה משחקים לשחק ועוד המון זריקות להחטיא – אבל (קחו אוויר) קובי יפרוש עם 5 אליפויות. זה סגור. יילך הביתה עם 7 גמרים. זה נקבע. יעזוב עם שני תארי MVP של גמר. אין ברירה אחרת. ייפרד עם 11 בחירות לחמישיית העונה הראשונה ו-2 לשניה. 9 בחירות לחמישיית ההגנה הראשונה ועוד 3 לשניה. עם שני תארי מלך הסלים. יגיד שלום כשחקן היחיד ששיחק 20 עונות באותה קבוצה. 

בראיינט הודיע: "הלב יכול, הגוף כבר לא"

שחקנים ב-NBA כבר נפרדים מקובי ברשת

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1

הוא גם לא ייכנס לטופ 10 במספר המשחקים ששיחק ולא יגיע ל-50 אלף דקות, ששוות מקום בטופ 5 (יסיים, כנראה, 6). הוא יסיים 5 בקליעות מהשדה (לא סביר שיעבור את מייקל ג'ורדן) והוא כבר בטופ 30 בהיסטוריה באסיסטים. הוא לא יגיע ל-2,000 חטיפות ולכן לא ייכנס לטופ 10 כאן, אבל הוא קרוב. הוא לא יגמור עם ממוצע נקודות למשחק בטופ 10, אבל אולי יירד (זמנית?) מתחת לכרמלו אנתוני למקום ה-12. והוא יעלה ליציע כשהוא במקום השלישי בסך הנקודות – מעל ג'ורדן, רחוק מקארל מאלון ומכרים עבדול ג'באר.

שני דברים עדיין פתוחים: 1) האם הוא שוב ייבחר לאול סטאר? יש סיכוי כזה (כרגע עומד על 17 בחירות, שני ל-19 של ג'באר). 2) האם יצטרף לנבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים בקיץ וישלים 3 מדליות זהב אולימפיות? סיכוי נמוך, אבל מישהו כבר זרק את זה לאוויר (עכשיו אפשר לנשום, אגב). אבל כמה ארוכה שלא תהיה הרשימה הזו, היא לא מספרת את כל הסיפור.

קובי ופאו, אחד כבר סחוט (Gettyimages)

אז איך כן משלימים את התמונה? 1) יוטיוב. חלקנו יכול לומר שהיינו ברי מזל מספיק לראות את כל הקריירה של קובי מקרוב, בזמן אמת. חלק אחר היה צעיר מדי בשלביה המוקדמים. יוטיוב שם בשביל כולנו, עם עשרות שעות של עונג משחקן שהוא שילוב מופלא של תחרותיות, וירטואוזיות ויצירתיות. וכן, אפילו שזה קצת קשה לצפייה, תראו קצת משחקים של הלייקרס העונה. לא תתחרטו. 

2) נקודות הציון שבדרך. הילדות באיטליה, הטרייד בערב הדראפט, החבירה לשאקיל אוניל ואז לפיל ג'קסון. האליפויות. היריבות עם סקרמנטו. פרשיית האונס. התבוסה לדטרויט. המעבר מ-8 ואדידס ל-24 ונייקי. הבלאק ממבה. השנים ה"רעות". המתנה מממפיס גריזליס (בעצם, מג'רי ווסט) בדמות פאו גאסול. ההפסד לבוסטון. עוד אליפויות – הראשונות שהן "שלו" יותר משל כל אחד אחר – והנקמה בבוסטון. ההתפרקות והעזיבה האחרונה של פיל. טוויטר. והשנים האחרונות, החלשות והפצועות.

כל נקודה כאן היא סיבה מספיק טובה לשפוך 50 אלף מילים (בעצם, על כל נקודה כבר נכתבו בערך 50 מיליון מילים). למשל, הנה משהו על קצה המזלג וסליחה על הפסיכולוגיה בגרוש אבל קובי בראיינט הוא הראשון שיגיד את זה, אז גם פה אפשר: הילדות שלו באיטליה, שלוותה בבדידות חברתית יחסית ועזרה לעצב ילד קשוח. משם, וזו כבר פרשנות שלא בטוח שקובי יזרום עליה, הוא הפך למבוגר שלא באמת התמזג עם הסביבה שלו אף פעם. תמיד אי,  אף פעם לא הזרם. 

יש הרבה מאוד אלמנטים מקטבים באישיות של קובי בראיינט כשחקן וכאדם שהפכו אותו לאחת מ-3-4 דמויות הספורט הכי מרתקות של 20 השנים האחרונות. והמרחק בין האופי המרוכז-בעצמו שלו לבין העובדה שהוביל והיה חלק מרכזי מכל כך הרבה הצלחות קבוצתיות הוא המבלבל מכולם. הנה, כמה משפטים על נקודה אחת וסביר להניח שאצל רובכם כבר מתחילים לפעפע המיצים בקיבה, לטוב או לרע. כי זה קובי, יותר מכל כדורסלן אחר מאז הפצת שידורי הטלוויזיה בצבע, כל דבר בו היה או הדבר הכי גדול אי פעם או הדבר הכי מעצבן אי פעם. או גם וגם. בעצם, תמיד גם וגם.

יעשה עוד ניסיון אולימפי? (Gettyimages)

סתם ככה, בואו נתעכב עוד רגע על נקודה אחרת. בשביל זה צריך לחזור ל-10 באפריל 1996. שם משחק גדול של טימי הארדאוויי (29 נקודות ו-11 אסיסטים) ואלונזו מורנינג (26 ו-9) עזר למיאמי היט להביס 95:116 את שארלוט הורנטס. ההיט עלו למאזן 38:38, הורידו את ההורנטס ל-39:38, השוו את הסדרה העונתית בין הקבוצות ל-2:2, ניצחו עוד שלושה משחקים ברצף לאחר מכן וברגע האחרון עקפו את שארלוט, סיימו 40:42, וזכו בפריבילגיה להפסיד בסוויפ בסיבוב הראשון לשיקגו בולס. הקבוצה מצפון קרוליינה, עם 41:41, הלכה ללוטרי והתחילה לעשות קצת שינויים. צעדים שבטווח של כמה שנים יתבררו בסך הכל כמוצלחים. 

כבר בעונה שלאחר מכן הם עלו ל-54 ניצחונות וב-3 מ-5 השנים הבאות הגיעו לסיבוב השני. אבל הכל התחיל בטרייד אחד ששלח את הבחירה ה-13 בדראפט של 1996, בתוכה ילד בן 18 שגדל באיטליה, היישר אל זרועות קבוצתו האהובה לוס אנג'לס לייקרס בתמורה לוולאדה דיבאץ (הנה, כבר אז הוא היה מעורב במהלכי ניהול מחורבנים). הסנטר אכן עזר להורנטס להשתפר בטווח המיידי, אבל עזב אחרי שנתיים כשחקן חופשי לסקרמנטו קינגס, שם שימש אחת מאבני הפינה ביריבות הגדולה עם הקבוצה הטובה של התקופה – לייקרס.

לא היה צריך הרבה כדי ששארלוט תהיה בפלייאוף ובכלל לא תקבל את הבחירה ה-13 ותעשה את הטרייד ההוא. סביר להניח שמרבית הקבוצות האחרות לא היו עושות את הטרייד הזה. ואז מה? איך הייתה נראית הקריירה של קובי בראיינט?

ובכן, היא הייתה נראית אותו הדבר. כי כן, בשביל שסיפור יתגלגל בצורה כל כך מושלמת כמו הקריירה של קובי צריכים לקרות הרבה דברים קטנים, צריכות להילקח הרבה פניות נכונות. ולפעמים כל הדברים האלה וכל ההחלטות יגיעו רק על תקן ניצבים, ברגים במכונה הגדולה. כי קובי – כמו שאמר בהודעה שלו – נולד לשחק כדורסל. ואפשר להוסיף: נולד לשחק בלייקרס. זה היה גורל. ושום דבר לא יכול היה למנוע את זה. אז היה נבחר על ידי קבוצה אחרת? הוא היה מוצא את דרכו אל הלייקרס מכיוון אחר. It was meant to be. כל הדברים שקרו יצאו לפועל כי לעלילה הזו היה למן הרגע הראשון קו אחד ומאוד ברור, עם כיוון אחד. וסוף אחד. כזה שאפשר היה לחזות כבר לפני שנים. 

ברשותכם, אעבור לנימה אישית, ואכתוב שזה סוף שלפחות עבור כותב שורות אלה היה ברור שככה ייראה. בתור מי שבילה את 20  השנים האחרונות בעיקר בלשנוא את קובי (היה כיף), אני חייב להודות שמעבר לכך שאני מתגעגע אליו כבר כמה שנים טובות, ושברור לי שהוא טופ 7-8 בהיסטוריה, ושאני מרגיש בר מזל שראיתי את כל הקריירה שלו, ושאני כבר ממש לא שונא אותו אלא מעריך – זה היה ברור שככה תיגמר הקריירה שלו.

לא, אי אפשר היה ממש לחזות את הקריסה של הלייקרס. את הטעויות הניהוליות, את ביטול הטרייד על כריס פול, את מה שעבר על למאר אודום. גם לא את המכתב היפהפה שכתב לכדורסל או את הפואטיות בה נפרד במכתב אחר לאוהדי לייקרס או את העובדה שבמסיבת העיתונאים אמר שהפרק הבא בחיים שלו ייסוב סביב סיפור סיפורים (קולנוע?).

נתראה על המסך? (Gettyimages)

כשאני אומר שזה היה חייב להיגמר ככה, אני מתכוון לכך שקובי לא היה פורש לעולם אלמלא היה מגיע לתחתית הבאר מבחינת כדורסל. והוא בתחתית העונה, "משחק חרא" כמו שהוא הודה. כי קובי הוא האדם האחרון שיפרוש בשיא, פשוט  בגלל שהוא תחרותי ברמה שרק כדורסלן אחר בתולדות הליגה היה חולה יותר. כל עוד קובי מסוגל להתחרות ברמות הגבוהות ביותר, הוא היה ממשיך לשחק. גם אם מדובר רק ב-15 דקות טובות (שוב, גם בזה הוא הודה בעצמו).

ככה שגם בלי הפציעות וגם אם לייקרס היו רצים עכשיו בצמרת עם כריס פול וקובי היה באמת טוב ב-2-3 השנים האחרונות, זה פשוט אומר שהוא היה ממשיך לשחק עד גיל 40. או 42. אולי 44. עד כמה שהיה צריך, עד הנקודה בה הוא היה גרוע. עד שהוא לא יכול לסחוב יותר. לקובי אף פעם לא חיכה סוף אחר. ואני אומר את זה במלוא ההערכה, היראה ואפילו ה… ששש… הערצה.