אלמוג כהן הוא בחור עסוק. כשניסינו לתפוס אותו ביום שלישי בצהרים ולקבוע איתו שעה לקיום הראיון, הוא ביקש שנדבר בשמונה וחצי בערב, שעון גרמניה. "בדיוק סיימתי לאכול ולנוח מהאימון הראשון, אני יוצא לאימון השני", סימס בקצרה.
רגע לפני המשחק בין באיירן מינכן ליובנטוס הוא הגיע הביתה, קבע שבאיירן הולכת לנצח 1:4 בטורינו והתחבר לשידור הישראלי של שפיגלר ואוחנה.
כנראה שהשידור מארץ הקודש היה המאפיין הישראלי היחיד בלו"ז של יום שלישי. חמש דקות אחרי שהמשחק הסתיים, ב-22:41 שעון גרמניה, הוא נאלץ לקטוע את השיחה והודיע בהתנצלות: "אני חייב ללכת לישון, מחר יש עוד יום קשה". ויהי ערב ויהי בוקר, יום עבודה מפרך של שחקן בונדסליגה.
זהו פחות או יותר הסיפור של כהן. שחקן עם טכניקה רגילה למדי ומוסר עבודה עילאי, שמבדיל אותו מיתר הלגיונרים שנסעו לליגות הבכירות באירופה ולא ממש מצאו את עצמם.
אלמוג כהן באימון. לא רק כישרון משחק תפקיד (Gettyimages)
"כשהגעתי מהארץ לנירנברג בקושי הרמתי 70 קילו בסקוואט, היום אני מרים 120", הוא מספר בגאווה, "אני גם זוכר את השיחות שהיו לי עם שכטר ו-ורמוט. במקום להגיע חדים, היינו מגיעים למשחקים עייפים. המזל שלי זה שלא שיחקתי טוב בארץ. הייתי חלש ואפילו גרוע בתקופת ההשאלה בהפועל ת"א ואני חושב שאם הייתי נשאר, הייתי מתרגל לבינוניות. מזל שחזרתי רק לארבעה חודשים".
אז אלמוג התרגל לעבוד קשה כבר עם הנחיתה בגרמניה, אבל לקח לו די הרבה זמן עד שהבין את מקומו.
"כששיחקתי בנירנברג לא הבנתי שבגרמניה אין דבר כזה 'שחקן הרכב'", הוא נזכר, "הושיבו אותי על הספסל ואני ציפיתי לפתוח בכל משחק. אם זה לא קרה, היו רואים את זה עלי. אם לא שיחקתי, לא היה אכפת לי שהקבוצה תפסיד. היו מעירים לי, ולמרות שטיפלו בי בכפפות של משי, לא יכולתי לבלוע את זה. תראה, עשיתי 60 משחקים בשנתיים וחצי בנירנברג, אבל מה אני אגיד לך, יצאתי ילד. בגלל זה עזבתי. האופי הישראלי הרג אותי שם, אבל ככה גדלתי, עם תחושה של 'מגיע לי'.
כהן במאבק עם בלאק במדי נירנברג. "יצאתי ילד" (Gettyimages)
"תחשוב על זה ששבועיים לפני ששיחקתי עם הפועל ת"א בדרבי, עוד שיחקתי 90 דקות בבונדסליגה נגד המבורג. במחזור הבא לא שיחקתי נגד דורטמונד, המנהל הספורטיבי הסביר לי שיש לנו רוטציה ולא קיבלתי את זה במקצועיות. הדלת לבעלים תמיד הייתה פתוחה בפני וגם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל המאמן הוא זה שקובע. כל חודש הייתי בא להתבכיין ואומר שאני רוצה לעזוב. הם ניסו לשכנע אותי, זה היה מחזיק עוד חודש ושוב הייתי בא בטענות. בסוף החליפו מאמן, אבל גם המאמן החדש עשה רוטציות. דפקתי על השולחן ובמועדון הסכימו לשלוח אותי להשאלה בארץ. כשחזרתי הבנתי שבא שחקן אחר במקומי והסיפור עם נירנברג נגמר".
משם כהן המשיך למו"מ עם ראפיד וינה ("התרשמתי מאוד, אבל לא הסכמתי לסכומים שהם הציעו לי") ואז באה ההצעה מאינגולשטאט מליגת המשנה בגרמניה. "בהתחלה ראיתי בזה ירידה, אבל מהר מאוד הבנתי שהמועדון הזה הולך לעלות ליגה, ויותר חשוב: הבנתי שאני הולך לעבוד קשה. מאז, בכל אימון אני שואל את עצמי אם אני מרגיש שחקן יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. יותר משזה היה מעבר לקבוצה אחרת, זה היה שינוי בראש. בדיעבד, לא הייתי חושב בחיים לעבור להפועל ת"א".
גם ליגות כמו בלגיה ופולין זאת התקדמות?
"ברור. אני לא מבין איך בכלל אפשר להשוות את הליגה הבלגית לישראלית. צריך להיות אמיתיים: ברגע ששחקן יוצא לחו"ל, הוא נושם רק כדורגל וזה מה שמעניין אותו. אין לו חברים ומשפחה ופיתויים, אלא רק ההתקדמות האישית שלו. אני מוכן לחתום שכמה שיותר שחקנים ייצאו לבלגיה, לצרפת, לפורטוגל ולמקומות כאלה, ככה הנבחרת תוכל להתקדם. זה לא יקרה תוך שנה או שנתיים. תנו שבע-שמונה שנים, חכו ש-30 או 40 שחקנים ייצאו ואז נדבר. גם רוסיה ופולין זו התקדמות. אני לא יודע מה כל שחקן מעדיף, אבל רק כשאתה בחו"ל אתה חי את הכדורגל כל היום".
"אי אפשר להשוות בכלל אין הליגה הישראלית לבלגית" (Gettyimages)
לא חששת לעבור לליגה השנייה ולהיעלם?
"אם הייתי בא מישראל לגרמניה בפעם הראשונה לא, הייתי חושב לבוא לפה, אבל בגלל שהייתי קודם בבונדסליגה, ידעתי במה מדובר. בלי קשר לזה שהיה לי ברור שנעלה, בליגה השנייה כאן מגיעים 20 אלף איש לכל משחק. הקצב גבוה, האצטדיונים מלאים והליגה בוודאות טובה יותר מליגת העל. אפילו בכמה רמות".
באמצע הדרך בין מינכן לאינגולשטאט
131 אלף איש גרים בעיר הקטנה, שמורכבת בעיקר ממבנים בסגנון גותי, קבוצת הוקי מוצלחת ומעל הכל – המפעל של אאודי שגם מאמץ את קבוצת הכדורגל המקומית ומחייב את שחקניה לנסוע ברכבי החברה. "פה זה לא כמו בקבוצות אחרות, שאתה שוכר איזה רכב שבא לך", מספר כהן, "כאן אתה מקבל אותו מהמועדון ואם לא תיסע בו, בטח לאימון, תקבל נזיפה מהבעלים. אחר כך זה יכול להיות גם קנס, ולך תדע איפה זה ייגמר".
כהן השלים בשבת האחרונה את 90 הדקות הראשונות שלו במשחק בונדסליגה העונה ולמרות ששותף העונה רק בשמונה משחקים בגלל פציעות, נראה שהוא הבין את מקומו גם בעזרת היושב במרומים. "אני מאמין שהכל מבורא עולם והקב"ה רואה את כל התמונה בשבילי. אני בטוח שאם לא שיחקתי כנראה שלא הייתי מספיק טוב כדי להרוויח את המקום שלי. אני מגדיר את עצמי בין דתי למסורתי מאוד. זה אומר שלוש תפילות ביום והשתדלות לשמור שבת. אין טלפון ואין אורות. אשתי מכינה לי אוכל מיוחד ואת הקידוש אני עושה אפילו במלון עם הקבוצה. בשישי בערב ובשבת בבוקר אני מתפלל תפילת יחיד, כי אין כאן בית כנסת או קהילה יהודית".
כהן. "אם אכבוש, אוציא את דגל ישראל" (Gettyimages)
"אני מאוד גאה בישראליות וביהדות שלי. אני משווייץ בזה. מבחינתי, אם אכבוש גול אני אוציא את דגל ישראל. לא נתקלתי באנטישמיות ושנאה, ואני יכול להגיד לך שיש לי 11 כובעים שאיתם אני הולך בחוץ, על כולם יש את הכיתוב 'כהן' ודגלי ישראל. אני נוסע כל שבוע לטבול במקווה בנירנברג, אשתי נפגשת עם הרב שם ואנחנו בקשר עם הקהילה היהודית. אין לך מושג כמה הודעות אני מקבל מישראלים ויהודים, במיוחד בנים לניצולי שואה אבל לא רק, שמודים לי על כך שאני כל כך גאה לייצג אותם".
מה יקרה אם ג'ורדי יצלצל ויבטיח להכפיל לך את השכר הנוכחי?
"יש מצב שבמקרה כזה אני עובר למכבי. בין הדברים שלמדתי בתקופת ההתבגרות שלי זה שאסור לסגור דלתות. העיקרון המנחה היחיד שלי הוא להשתפר מיום ליום, ועל זה אני לא אוותר בעד שום סכום שבעולם. אני גם לא אגיד לך שמכבי עדיפה על בונדסליגה או אפילו על הליגה השנייה פה, אבל אם אתה שואל אותי לגבי סיטואציה כזו, אז אני אצטרך להתייעץ".
אז בסוף החלום האמיתי הוא לעשות כסף גדול.
"אם אשחק עוד חמש שנים בבונדסליגה זה יהיה מעבר לחלום בשבילי, אבל אני מאמין שלא משנה לאיפה אני אלך, אפשר להצליח. במקרה כמו שנתת, אני צריך לקחת בחשבון שיש לי משפחה וילדים ואז כן, יש סיכוי לא רע בכלל שתראה אותי בקריית שלום".
אלמוג כהן במדי הפועל. לא רצה בינוניות (עדי אבישי)
ומה עם הנבחרת?
"האמת, לא הייתי בסגל כמעט שנתיים ואני לא יודע למה. מאוד אשמח להיות בנבחרת, אבל אם זה מפתיע אותך, זה לא אסון מבחינתי שלא מזמנים אותי. למרות שבעיניי זה משדר דבר גרוע מאוד, ששחקן בבונדסליגה לא מוזמן. לא רוצים לזמן? זה באמת בסדר. אמשיך לנסות ושיהיה להם בהצלחה".
מה דעתך על הכתבה?