לאורך שנות ה-2000 הם הפנים של ה-NFL. שני אנשים, שונים לחלוטין באופיים, שהצליחו לשלוט בליגה הכי שוויונית בעולם. הלילה, 18 שנה לאחר שהראשון נבחר בדראפט, למפגש בין פייטון מאנינג לטום בריידי יש משמעות היסטורית, לא רק עוד פסיק בסטטיסטיקה. כשדנבר תפגוש את ניו אינגלנד בגמר ה-AFC (22:05, ישיר בספורט1 ו-HD) זה יהיה קרב יוקרתי הרבה יותר מ"עוד" העפלה לסופרבול.
יריבות גדולה בדרך כלל צריכה שני מרכיבים, אותם קיבלנו במינונים גדולים בקרב בין השניים: אופי מנוגד ותחרות ברמה הגבוהה ביותר. תנסו רגע לחשוב מה היה קורה אם כריסטיאנו רונאלדו היה ממשיך לשחק בליגה הפרטוגלית, האם עדיין היינו מדברים עליו ועל ליאו מסי באותה צורה?
אז בואו נתחיל מההתחלה. מאנינג נולד לאחת ממשפחות האצולה של ה-NFL. אביו, שהיה קוורטרבק מוביל (גם אם לא בכיר) בליגה, גידל שני בנים, פייטון ואיליי, שהתעלו על "האיש הזקן" וזכו באליפות. פייטון עצמו יועד לגדולה מהרגע הראשון. הוא נבחר ראשון בדראפט 1998 וכבר בעונתו השנייה בליגה הוביל את אינדיאנפוליס לפלייאוף. במהלך הקריירה הוא שבר כל שיא אפשרי (וגם כמה עצמות) והפך לפנים שהליגה רצתה לשווק לאמריקה הלבנה: איש משפחה חרוץ שמשיג את הכל בעבודה קשה. אחד שסובל גם מתבוסות, אבל תמיד שומר על הגינות כלפי חבריו ולא מהסס לצחוק על עצמו כשצריך.
לעומת מאנינג, בריידי היה האאוטסיידר המוחלט. הוא התקשה בקריירת המכללות שלו ונבחר רק במקום ה-199 (סיבוב שישי) בדראפט 2000. הוא התקשה להסתגל לליגה וקיבל את ההזדמנות האמיתית שלו רק לאחר שהקוורטרבק הראשון של הפטריוטס נפצע בתחילת עונתו השנייה (אגב, הפעם הראשונה שפתח במשחק היתה נגד הקולטס של מאנינג). מכאן התחיל סיפור הסינדרלה שהפך אותו לכוכב ענק שזכה ב-4 אליפויות. הוא התחתן עם דוגמנית העל ג'יזל, הפך לכוכב הצהובונים ועל הדרך (ביחד עם קבוצתו) לאחד האנשים השנואים באמריקה.
נמצא הרחק משיאו. מאנינג (צילום: gettyimages)
מספרי היריבות נוטים בבירור לצד אחד, אבל תלוי לאיזה צד אתם מסתכלים. ארבע אליפויות לבריידי, אחת בלבד למאנינג. 11 ניצחונות לנער השעשועים במפגשים הישירים, רק 5 לילד של אמריקה (מאזן של 2:2 בפלייאוף). לעומת זאת, פייטון מחזיק ב-5 תארי MVP, בעוד שלבריידי יש "רק" שניים כאלה. מאנינג גם מחזיק בשיא היארדים למסירה בקריירה (שיא אותו הוא שבר העונה) ונבחר 7 פעמים לנבחרת העונה, לעומת 3 בלבד של יריבו הגדול. לפעמים, כמו שאמר מארק טווין, סטטיסטיקה היא השקרנית הגדולה ביותר.
כבר היו יריבויות דומות בעבר (דן מרינו מול ג'ים קלי לדוגמא), אבל אף אחת לא החזיקה לאורך כל כך הרבה שנים ושינתה את הנרטיב של הקבוצות בהם הם שיחקו. מי עוד זוכר שהקולטס היו הקבוצה שעזבה את בולטימור באישון לילה, או שהפטריוטס היו הלוזרים של אמריקה, הרבה לפני שהפכו לנבל האולטימטיבי?
אבל יותר מהכל היריבות הזאת היא נדירה. מלבד שנה אחת, השניים מעולם לא שיחקו באותו הבית ובשל ייחודיותו של הלו"ז ב-NFL, לא היו אמורים להיפגש על בסיס שנתי. אבל היכולת שלהם להוביל את קבוצותיהם לפסגה פעם אחר פעם, איפשרה לליגה לקיים את "הקלאסיקו של הפוטבול" כמעט בכל שנה.
גם הם מאנינג ובריידי, אם תהיתם, לא חפים מההשוואות האלו. במהלך השנה, פורסמו על ידי הליגה חלק מהאימיילים של טום בריידי, כחלק מהחקירה נגדו בפרשת ניפוח הכדורים בפלייאוף הקודם. מרביתם לא יעניינו איש, אך אחד חשף את טיבה האמיתה של היריבות. "אין בכלל שאלה", ענה בריידי לאחד מחבריו ששאל על טור שעסק ביריבות בן השניים, "לי נשארו עוד 7-8 שנים בליגה, לו נשארו שנתיים. סוף הדיון", אמר והבהיר שאין לו כוונה לשבת על הגדר בשיחות על גדולתו.
מחפש טבעת חמישית. בריידי (צילום: gettyimages)
בריידי גם נגע בנקודה מאד חשובה. מה שהופך את המשחק הערב לגדול כל כך, אולי הגדול ביותר ביריבות, הוא התזמון. באיגרוף קוראים לזה ראבר-מאץ', הקרב שמכריע את היריבות כולה. מאנינג כבר בן 39 ונראה בשנתו האחרונה. גם בריידי כבר לא ילד ולפני תחילת העונה חגג יום הולדת 38. לכן מה שנקבל הלילה הוא בבחינת "הזדמנות אחרונה לראות". ומי לא היה רוצה לחזור לראות את הקרב האחרון בין מוחמד עלי לג'ו פרייז'ר? כן, המשחק הזה כזה גדול.
"זה שונה מענפי ספורט אחרים", אמר פעם מאנינג בספר שיצא על היריבות. "באיגרוף או טניס אתה פוגש אחד את השני, בכדורסל אתה יכול לשמור אחד על השני, אבל בפוטבול זאת ההגנה שמשחקת מול ההתקפה. אנחנו אף פעם לא נפגשים".
גם הפעם, כמובן, מאנינג ובריידי לא ייפגשו, עובדה שמשחקת לטובת הקוורטרבק של דנבר. ההגנה של הברונקוס, אחת הטובות בליגה, היא זו שתיאלץ לעצור את בריידי – שנראה בשיאו. מאנינג עצמו, בעונתו הגרועה בקריירה, יצטרך למצוא דלק לעוד משחק או שניים כדי לרוץ אל השקיעה, בדיוק כמו שהתסריטאים בהוליווד כתבו.
כן, זה בהחלט מפגש בין הברונקוס לפטריוטס, שתי הקבוצות האלה ראויות שנתייחס אל המשחק הזה ככזה. אבל מבחינת האוהדים יש רק מפגש אחד. אותו מפגש שהתחיל כשמאנינג ניגש בחימום אל בריידי במשחקו הראשון כקוורטרבק פותח ואמר: "היי, אני פייטון".
מה דעתך על הכתבה?