צריך לנסות ולראות את הדברים מנקודת המבט של יעקב שחר, כדי להבין אם תתחדש כאן תחרות אמיתית בכדורגל או שיקרה מה שקרה בכדורסל. לפני שנה שחר סבר שלפערים שנוצרו יש תשובה – צוות אימון זר. הניהול אותו ניהול, רק שהביצוע יהיה סרבי. הסתבר שהסרבי זו לא תשובה. בתום עונה שהתחילה עם הסרבי ונגמרה עם מרקו בלבול, בא שחר והניח על השולחן את רוני לוי. רוני לוי הוא התשובה. הוא יחדש את התחרות. אתו חיפה תתמודד על כל התארים. ביקשתם איש כדורגל כבד ראש, מקצועי, קפדן, קפוץ תחת – הנה לכם אחד כזה. הוא כבר היה כאן פעם ועשה את זה, אז למה שלא יעשה את זה עוד פעם.
בכדורגל לא צריך לקחת 50 אליפויות ב-50 שנה כדי לשלוט. מספיק לקחת שמונה אליפויות ב-20 וכמה שנים כמו ששחר לקח בחיפה. עם הרקורד הזה, שחר שלט בכדורגל הישראלי כפי ששמעון מזרחי שולט בכדורסל כבר כמה עשרות שנים, רק שהסגנון של שחר היה קצת שונה מזה של מזרחי, לכן שלטונו התקבל בגרגור של שביעות רצון על ידי הנתינים, בעוד שאצל מזרחי הם חשים כנועים, מושפלים וחסרי סיכוי. בסופו של דבר, שחר השתמש בכלים דומים לאלה של מזרחי כדי לקיים את המונופול שלו, אבל אצלו זה נעשה בנועם, לא בברוטליות.
שחר לא זלל הכול, מפעם לפעם הותיר שאריות לסובבים אותו. זה היה אצילי. פעם הוא נתן ללוני הרציקוביץ' אליפות במתנה. הוא כנראה השתכנע שלוני לא יקח שום דבר, אלא אם זה יובא לו לפתח ביתו, ארוז ובאמצעות שליח. השאריות ששחר הותיר יצרו מראית עין של תחרות, אבל לא באמת הייתה כאן תחרות. שחר לקח כל מה שהוא רצה ומתי שזה היה חשוב לו באמת. רובי שפירא, הרציקוביץ, סמי סגול, ארקדי גאידמק – כל אחד מהם, בזמנו, עשה קולות של מתמודד, אבל שחר בכלל לא היה צריך להגיב לאיום שלהם. הם כילו את עצמם. הוא פשוט ישב בשקט וחיכה שהם יעברו והם עברו.
אחד התאבד, שני כמעט פשט רגל, שלישי מיצה וחזר לענייניו, הרביעי הסתבך עם הרשויות. שחר בטח הסיק שזו הדרך להתמודד, להמתין עד שהתחרות תיעלם, צריך רק קצת סבלנות. אין שום צורך לשנות גישה, להחליף אסטרטגיה. הוא ממשיך לעשות את שלו וזה עובד. התחרות נעלמת. לא פלא שנוצרה לו כזו הילה סביב לראשו.
הוא נראה בלתי ניתן להכנעה. כשהוא בסביבה, המתחרים נמסים מאליהם. שחר היה בעל הבית של הכדורגל הישראלי, שלט בכל אספקט שלו, היה מקובל על הכול, שום טינופת לא דבקה בו בגלל הדומיננטיות שלו, שמעצם טבעה מזמינה קצת חרא שידבק בך, אבל לא במקרה שלו. במקרה שלו, הדומיננטיות התקבלה כמובנת מאליה. אם נגזר עליך דיכוי, אז עדיף שזה יהיה בידי שחר. זה הרושם שאני קיבלתי, כשתהיתי ביני לביני למה השליטה שלו מתקבלת כך, כשברקע מרחף האיום של עוד שמעון מזרחי. אבל אין מה לומר, שחר אכן היה שליט נאור.
שחר. שליט נאור (ערן לוף)
פירמידה ישראלית
הרבה דברים הבדילו בינו לבין מתחריו במהלך השנים, אבל שניים בלטו במיוחד. ראשית, הוא בא מהכדורגל. לא עשה קריירה מהכדורגל, אבל תמיד היה שם.
הדבר השני זה הפאסון. לאף אחד מהמתחרים שלו לא היה את הפאסון של שחר. רובי שפירא בכלל לא חי כאן, בקושי ראו אותו, את סמי סגול לא ראו בכלל, לוני היה 'ילד כאפות' וגאידמק התנהל כמו אסיר נמלט. שחר הסתובב כאן יום יום, היה בשר מבשרו של הכדורגל, הוא קיים את ההגמוניה שלו כמעט בלי לנקוף אצבע. כדי להמשיך ולשמר אותה, הוא פשוט היה צריך לקום בבוקר.
הפירמידה הניהולית ששחר הקים בחיפה הייתה ישראלית. הוא איש עסקים ישראלי שפועל כאן, עסקיו מוכרים. עוזי מור הוא איש כספים ישראלי. איתמר צ'יזיק מנהל ישראלי ופיני זהבי יועץ מקצועי ישראלי, שפועל אמנם בכל העולם, אבל רק בגלל שעיסוקו מכתיב זאת. בסביבה של שחר דיברו עברית. שחר הקים מפעל כדורגל לתפארת שכולו תוצרת ישראל. הילידים העריצו אותו. עדיין מעריצים. כל זה קצת נשכח, אבל יש טעם לשוב ולהיזכר, כי זה היה כך עד לפני שלוש שנים.
שחקני ק"ש חוגגים על חשבון חיפה. ארגון שהשאיר לירוקים אבק (ערן לוף)
שחר מכיר בחשיבותה של תחרות, כל עוד הוא משתתף בה ומנצח בתדירות שמתקבלת על הדעת מבחינתו. אני תוהה ביני לבין עצמי מה קורה לו כשהוא מגלה שהוא לא בתחרות, וזה עוד קורה בתחום ששלט בו. שלט בו? המציא אותו. הרי שחר המציא כאן את הניהול המודרני, המקצועי, של מועדון כדורגל.
הוא עושה את מה שתמיד עשה. שומר על שפיות, לא מתלהם, בוחן את האפשרויות, חוכך בדעתו ומביא את רוני לוי. יש בעיה בעמדת המאמן. זו הסיבה לכך ש- 20 מיליון של איזי שירצקי נראים כמו 20 מיליון, 100 מליון של מיץ' גולדהאר נראים כמו 100 מליון ו-75 מליון של שחר נראים כמו חמישה מיליון. רוני לוי יטפל בפערים האלה. אולי, אבל יתכן גם שרוני לוי זה תשובה לשאלה שנשאלה אתמול, והיום היא כבר לא רלוונטית. היום השאלות הן אחרות ומחר יהיו כבר שאלות חדשות.
היחיד להתגבר על פערים שנוצרו
איזי שירצקי מאבד כל שנה את הנכסים שלו (לשחר, בין השאר), אבל זה לא משפיע על הארגון שהקים. בן שמעון הלך, בא ברק בכר. בכר הלך, בא סלאח חסארמה. חסארמה יהיה התפוח אדמה הלוהט הבא בשוק המאמנים. זה יקרה תוך שנתיים-שלוש. חסארמה ילך לאחת הגדולות – למי מהן שתיאות להחתים מאמן ערבי – ובני בן זקן ימלא את מקומו. בין הארגון של שירצקי לזה של שחר נפערו פערי ידע. פערים מקצועיים, לא כלכליים. שירצקי מביא איתו ידע בניהול כדורגל שלא קיים בסביבתו של שחר.
גולדהאר. המהפכה מחלחלת לנוער (ערן לוף)
ראיתי את שחר לפני כמה שבועות יושב בשבת בבוקר במגרש "קצף", בבית שלו, וצופה במשחק העונה בליגה לנוער. הקבוצה שלו נגד מכבי תל אביב, המנצחת לוקחת אליפות. אני מתקשה להאמין ששחר לא שם לב לפערים שנפערו בין הקבוצות הצעירות של שני המועדונים. אותם פערים שנפערו בין הקבוצות הבכירות בשנים האחרונות, חלחלו למטה, לילדים, לנערים, לנוער.
שחקני כדורגל, בסופו של דבר, הם חומר גלם בידי המעטפת המקצועית שסובבת אותם. הם לא ימהרו להודות בזה, אבל הם כולם מפלסטלינה. ניימאר, טבס, רונאלדיניו, חן עזרא ואלירן עטר – כולם עשויים מאותם חומרים. לא אותו כשרון אבל אותם חומרים. ניימאר גדל בטוברוק, טבס בשכונת התקווה, רונאלדיניו בנשר. המעטפת המקצועית שסבבה אותם הייתה שונה. לכן הם התפתחו כפי שהתפתחו.
מכבי וקרית שמונה, שני ארגונים שהשאירו את חיפה מאחור, עושים את הדברים אחרת. כל ארגון במסגרת התקציבית שלו. מסתבר שאפשר לפתוח פערים מחיפה בכל מסגרת תקציבית. חיפה השתלטה על הכדורגל בשעתו כיוון שחידשה. כרגע היא תקועה בעידן האנלוגי. זו הסיבה לפערים. מה שקרה בכדורסל יקרה גם בכדורגל רק אם שחר יניח לזה לקרות. הוא היחיד שיכול למנוע את זה. הוא, לא רוני לוי.
מה דעתך על הכתבה?