הטוב ביותר של מכבי ת"א לא הספיק, ועדיין ירושלים מרגישה אנדרדוג

כשאתה עובר ממתנ"ס לארנה, ירושלמי אומר, אתה מתחיל להסתכל על עצמך קצת אחרת, הדימוי העצמי שלך משתנה, אבל המהות נשארת: גדלנו, התרחבנו, אבל בבסיס אנחנו שכונה, קהילה סולידרית. תבין, הקהל של “הפועל" הם אוהדי קטמון. אנחנו הבעלים של קטמון, כשאנחנו אולצנו להכריע אז בין הקבוצה הממוסדת לבין השכונתית, בחרנו בשכונתית, הקמנו אותה. חשוב לירושלמי להדגיש ש"הפועל", אף על פי שגדלה והתרחבה, שומרת על האותנטיות שלה. במלחה היא הייתה קבוצה קטנה ובועטת, עכשיו היא גדולה ובועטת. זה כל ההבדל.

ירושלמי לא קורא לקבוצתו “הפועל" מתוך יוהרה. הוא לא חיפאי, הוא קורא לה כך מתוך הכרה מתבקשת במצב שנוצר. באופן מסורתי, להפועל ת"א הייתה את הבעלות על המונח “הפועל", ירושלמי מכיר בכך, אבל הפועל ת"א מצויה בנבצרות כבר תקופה ארוכה, ומישהו צריך לעמוד בדרכו של השיטפון הצהוב הדוחה, אז ירושלים החליקה לנישה הזאת בטבעיות, כאילו נולדה בה.

וכשירושלמי עומד על ההבדלים בין “הפועל" של מלחה לזו של הארנה, אלה הרהורים שפוקדים אותו ערב המשחק הגדול נגד מכבי בתחילת השבוע, זה משום שהוא מרגיש איזו קבוצה יש לו השנה ויודע איך היא ביחס לקבוצות אחרות של הפועל שעמדו בדרכה של מכבי. 60 שנה הוא אוהד הפועל, עוד מהימים של “שטראוס". אבל לפני שהוא נכנס לארנה, למשחק גדול במיוחד נגד מכבי, ותכף גם נבין למה במיוחד, ירושלמי מרגיש אנדרדוג. מעולם לא הרגיש אחרת. אחרי שתי אליפויות, שישה גביעי מדינה, חמישה גביעי ווינר, תואר אירופי, אין ספור ניצחונות על מכבי, חלקם תבוסות, גם במלחה, גם בארנה, גם ביד אליהו – הוא עדיין מרגיש אנדרדוג. לוקח הרבה שנים והרבה כסף כדי להשתחרר מזה: ההישגים שלהם, הכסף, הקשרים, השופטים, הכל בידיהם. ירושלמי היה שמח לו ניתנה לו העוצמה שבידיהם, אבל הסגנון דוחה אותו. אבל אולי אורי אלון יחזור, יש שמועות שיחזור, ואם הוא יחזור, אפשר יהיה להתקדם הלאה, כרגע התקציב של הפועל זה חמישית משל מכבי.

"עדיין מרגישים אנדרדוג". שחקני ירושלים מול סטודמאייר (דני מרון)

הוא לא זוכר כזאת קבוצה של הפועל. היה עדי גורדון אחד. אחרי עוד כמה שנים ויל סלומון אחד. עכשיו יש להם שניים כאלה באותה קבוצה, פלדין ובראון, ושניהם בשיאם. ובנוסף יש להפועל עוד כמה טאלנטים שלא רואים ממטר את מכבי. אבל אלה השחקנים שלא רואים את מכבי ממטר, הקהל של הפועל רואה.

יש לירושלמי את רבע גמר הגביע להתרפק ולהישען עליו, לפני המשחק השבוע בארנה. את גביע ווינר הפועל כבר לקחה אז ממכבי, רבע גמר גביע אצלה בבית, ביד אליהו, זה הגמר, ירושלמי הגיע אליו בתחושה הרגילה, מכבי פייבוריטית. הפועל שיחקה מעולה, 40 שניות לסוף היא הובילה ב־4, ואז השופטים סידרו לווילבקין סל שלוש ועבירה, הוא עשה חמש נקודות, מכבי עלתה ל־1, ירושלמי ראה מספיק, קם והלך הביתה. הגיע הביתה, אמרו לו: “מברוק, לקחנו גביע, ג'ייקובן דפק שלשה". אז ירושלמי יודע מי משחק בקבוצה שלו, ולמה השנה, במיוחד השנה, זה כל כך חשוב.

הוא רואה שמכבי העמידה השנה קבוצה גדולה. סוף־סוף עומדת מול הפועל קבוצה גדולה של מכבי, כל המרכיבים שלה התחברו, היא נראית גדולה כמו הכסף הגדול שהושקע בה. ירושלמי זוכר שנים שבהן הפועל לקחה ממכבי אבל לא מקבוצה גדולה של מכבי, אלא מגרסה בינונית שנשאה את שמה, לעתים מול גרסה עלובה. זו הנוכחית, כל ניצחון מולה, כל תואר שנלקח ואולי עוד יילקח, זה מול קבוצה גדולה של מכבי. בלי כוכבית. מכבי שמה את הטוב ביותר שלה, וזה לא הספיק לה. כך ירושלמי נכנס ביום ראשון לארנה, משקשק.

בראון. "קבוצה גדולה של מכבי" נכנעה מולו (דני מרון)

מכבי הצדיקה את החששות מפניה במשך חמש וחצי דקות. אחר כך קיבלה מה שלא קיבלה מאף קבוצת יורוליג. 40 נקודות ברבע אחד, 12 הפרש אחרי 10 דקות, והכל בקלילות ובנון־שלאנטיות, כאילו אלה יחסי הכוחות הצפויים. אז אחרי רבע כזה ירושלמי משוכנע שברבע השני הסטטיסטיקה תתיישר ומכבי תחזור להיות מכבי. הוא מורגל לזה. זה ידוע, מכבי תמיד חוזרת מהקבר, תמיד היא מוצאת דרך, כמו עכשיו עם הקורונה, מכבי זה הממסד, עד שאתה לא מנצח אל תאמין שניצחת, כי זה יתהפך עליך תוך שנייה. כמה דקות לפני המשחק אוהדים דיברו; גם אם נפסיד, שלא תהיה תבוסה, הדיבור הרגיל לפני משחק נגד מכבי, קשה להשתחרר מזה, לא חשוב מה כתוב על לוח התוצאות, 20 הפרש בהפסקה, 61 נקודות במחצית, עם מכבי 15 הפרש דקה לסוף זה לא גמור, היו כבר מקרים, זה הרבה מעבר לכדורסל, מכבי תוך דקה הופכת הכל, בכל האמצעים.

אמארה מקבל את הדקות שלו. כאן הוא היה המשיח, התקהלו סביבו ברחובות, שם הוא בחור גבוה, שחור עם ראסטות. יש דברים שלא עושים, מכל הקבוצות הוא הלך למכבי. ירושלמי מתעב את המעשה. הצהוב ישב יפה על אמרה בלילה הזה. עלה עם מסיכה ואף שבור, חטף שני גגות, הושפל, נרמס, נראה פתטי, רצה רק לברוח מהארנה. בסוף ירושלמי ריחם עליו. אמארה רק בנאדם, ראו עליו שאכל את עצמו.

אחרי המשחק ירושלמים יושבים ב"ארומה". הם מסתכלים קדימה. הדבר הגדול באמת, מה שיהפוך את העונה הזאת למיתולוגית, מונח על השולחן. לקחת אליפות ממכבי גדולה אצלה בבית. את האליפות הם לא ייתנו לקחת, מכבי תחזור לעצמה, עם התקציבים, עם היכולת, עם הקשרים, עם השופטים, עם הממסד, עם המנהלת, לא משנה איזו קבוצה תהיה לנו, הם לא ייתנו לנו לקחת אליפות.