הטור הבא מחייב הסבר מקדים לפני הקריאה, במיוחד אם אתם במקרה שרון מימר. אין כאן כוונה ללגלג או לבקר באופן אישי אלא רק להצביע על תופעה. כולם מדברים על מעמד המאמן הישראלי ולא מדברים על תופעת הלוואי שלו – הבדלי המעמדות בין המאמנים והבחירה האוטומטית של הקבוצות. לקורא מימר, אתה אחלה, באמת, עושה עונה יפה. זה לא אתה, זה גם לא התחיל איתך, אבל איכשהו הפכת לפרזנטור של התופעה. פייר, היא גם מתלבשת טוב על השם שלך. הכירו את המימרים.
ליגת העל הפכה בשנים האחרונות למועדון פחות ופחות סגור עבור מאמנים. בעלים דומיננטיים וחילופי מאמנים תכופים פתחו את הליגה לעוד ועוד שמות. איך מקבלים צ'אנס ראשון לאמן קבוצה בליגת העל? לא יזיק אם אתה שחקן עבר, יש לך שם משפחה מוכר, היית בתוך המערכת או שרחמנא ליצלן רשמת איזה הישג יפה בליגות נמוכות ואשכרה עברת דרך. כך או כך, האמת שזה פחות משנה. יותר חשוב מה תעשה כשכבר תגיע לשם.
אפשר לחלק את המאמנים הישראלים בליגת העל לשלושה מעמדות. הבכיר ביותר הוא מעמד האצולה. אלו מאמנים שברזומה שלהם תואר – רצוי אליפות – יוקרה, היסטוריה וקלאס. בני האצולה לא ירשו לעצמם להיראות במקומות של פשוטי העם. נדיר לתפוס אותם לא מוכנים מול מיקרופון. הם לא עומדים בתור בכניסה למועדון. כלומר, הם יכולים להישחק, לאבד עניין בסצנה, אבל אצולה זה לכל החיים. בחבורה הזאת אפשר למצוא את אלישע לוי, רוני לוי, ניר קלינגר, אפילו את רן בן שמעון ובטח את ברק בכר. לאחרונה, התקבל לאצולה חבר חדש שעבר בהצלחה את מסלול הקבלה ומבחן החניכה. קוראים לו יוסי אבוקסיס.
חבר במעמד האצולה. ברק בכר (דני מרון)
מתחת לאצולה יש את מעמד הביניים. הוא שמור למאמנים שייצרו לעצמם יציבות, רשמו הישג נאה, אבל עדיין צריכים את החותמת שתעלה אותם מדרגה אחת קדימה. אתם מכירים את הטיפוס. הם נראים טוב, יש להם עתיד, אבל גם עוד עבודה ודרך לעבור. בטוח נתקלתם בכאלה, הם האנשים שכולם מכירים בחיי הלילה, אבל המארחת עדיין מבקשת וואטסאפ מהבעלים כדי להכניס אותם למועדון. סלובודאן דראפיץ' (והפלאס וואן שלו שי ברדה) הם כאלה, גם חיים סילבס, ועד שהקבוצה שלו לא תזכה בתואר – גם מרקו בלבול.
זה מביא אותנו למעמד השלישי. המימרים. הם מסתובבים בליגה כבר כמה שנים ברציפות. עברו מינימום שתיים-שלוש קבוצות והם תמיד זמינים ליעד הבא. רק תקרא והם מתייצבים. למימרים היו עונות (או חצאי עונות) מוצלחות לפרקים, אבל הם לא עשו משהו שנשאר איתם לאורך זמן ולכן הפכו לנוודים. כמו בליינים שעוברים בליל שתייה בין מסיבה למסיבה במטרה ללכת הביתה עם הבחורה הנכונה. לא תפס? הם ינסו שוב במקום הבא. או בשבוע הבא.
הם דווקא חבורה סבבה, המימרים, והכינוי שלהם רחוק מלהיות מילת גנאי. בכל זאת, מדובר באנשי מקצוע שמחזיקים תקופה בליגת העל. הרבה מאמנים חותמים להיות במקום הזה. נגיד, ליאור זדה. חלום שלו להיות במימרים, בגיל 41, אחרי שאימן בכל הליגות מ-ג' ועד הלאומית, הוא סוף סוף נחת בליגת העל. הוא אפילו לא צריך להשאיר את נס ציונה בליגה כדי להיות חלק מהחבורה, אלא להראות שהוא עשה מספיק במצב נתון קשה. לתת פייט. וכן, חשוב במיוחד להתחבב על הברנז'ה כדי שיום אחד יגיע עוד טלפון.
חולם להשתייך למעמד השלישי של המאמנים. ליאור זדה (סקציה נס ציונה)
בהערכה גסה, יש בליגת העל בממוצע ארבעה-חמישה מקומות למימרים. לפעמים פחות. כדי לרענן, הבעלים יעדיף מדי פעם ללכת על מישהו חדש ולא על עוד אחד מהרוטציה, בדיוק כמו שעשו בנס ציונה וברעננה השבוע. אז מי הם המימרים בעצם? קובי רפואה, עמיר תורג'מן, ניסו אביטן, אופיר חיים ומסאי דגו. יש כמה שעתידים להיכנס ללופ כמו אורי גוטמן ויש את האיש שמזוהה יותר מכל עם התופעה – המאמן שהדריך חמש קבוצות בליגת העל בארבע שנים. הגורו (הנוכחי) של המימרים.
רבים (אף אחד) שואלים: האם מאמן יכול לקפוץ מעל מעמד המימרים? ובכן, התשובה היא חיובית. מעבר ליציבות והישגים בתחנה ספציפית (ע"ע בכר, דראפיץ', אבוקסיס וסילבס), אפשר גם לקחת דרכים חלופיות. לצאת מהרוטציה כדי לחזור אליה מהדלת הקדמית. בלבול, למשל, עשה את זה בנבחרת הצעירה. מנחם קורצקי, לשעבר חבר בכיר במימרים, עשה מבחינתו צעד נכון כשבחר לנסות לשוב לרוטציה דרך עליית ליגה אפשרית עם ראשון לציון.
אם בחרת לרדת ללאומית, קח בחשבון שלא תמיד תמצא את דרכך חזרה. הליגה השנייה לא רק מלאה בכאלה שחולמים להיות מימרים, אלא גם במימרים לשעבר, למשל שלומי דורה, טל בנין, ירון הוכנבוים, אלי כהן ובני בן זקן. במילים אחרות, להיות במימרים זה אחלה, אבל זמני. יש לאן לעלות, יש לאן לשאוף, אבל גם יש לאן לרדת. ואם ירדת, לא בטוח שתוכל לחזור. הנה עוד סיבה להעריך את מימר המקורי. הוא שורד. אי אפשר להצליח אחרת.
לשעבר חלק מ'המימרים'. בני בן זקן (דני מרון)
יש הטוענים שהמימרים הם כל מה שרע בכדורגל הישראלי, אבל לא נכון להסתכל על זה ככה. המימרים הם חלק בשרשרת המזון. תוצר לוואי של מערכת מקולקלת שלא יודעת לכבד את המאמן, של בעלים שחושבים שהם מנהלים מקצועיים ושל יותר מדי ארגונים שפועלים ללא שום תכנית אסטרטגית. המימרים שם כי נולד צורך למישהו שימלא את תפקיד מאמן האינסטנט. וכי הכדורגל הישראלי לא למד גם בשנת 2020 לגדל ולטפח מאמנים. להצביע על פוטנציאל, ללמד ולתת לו לצמוח כמו שעושים עם שחקן מוכשר.
רק שבעוד הדרך של שחקן מוכשר קדימה בדרך כלל ברורה טבעית, הדרך של מאמן היא מקרית. היא מבוססת על טיימינג, מזל, פוליטיקה וקשרים. לא יקום כאן תואם יוליאן נגלסמן כי לאף אחד אין כאן סבלנות לתת למישהו את הזמן כדי לצמוח. כי לא משנה לאן תעלה, כולם יחכו שתתרסק. וכשמאמן מתרסק, כולם שולפים את המצלמה ומעלים את הסרטון שלו מרוח על הקרקע לרשתות כדי להמשיך לצחוק עליו גם שם. המימרים הם אלה שלקחו סיכון, עברו את האודישן ונכנסו לנבחרת. הם לא ייעלמו. תרבות האינסטנט לא יכולה בלעדיהם.
כך נוצר מצב שלהיות מאמן כדורגל בליגת העל זה להבין שהכל מטומטם וכפוי טובה. להיות יותר תלוי בבעלים מאשר להסתמך על היכולות שלך. להפוך למנהל מותג. של עצמך כמובן. קשה להצליח בלי תדמית תקשורתית מסוימת, בלי להפוך את עצמך לטיפוס ידידותי, משתף פעולה שנתפס כחביב על ידי הציבור. גם זה לא מבטיח כלום. אפילו ניסו אביטן, מנהל מותג נהדר, הכי חביב שמצאנו, אמר השבוע ש"הופתע ונפגע מכמות הנשאה והשמחה לאיד". ובכל זאת, סביר שנראה את אביטן ראשון בתור למשרה המתאימה שתתפנה העונה או בעונה הבאה.
במובן מסוים, ההצלחה שלו עם חדרה אפילו גדולה יותר מזו של אביטן (אריאל שלום)
מימר נמצא היום במקום בו אביטן עמד בעונה שעברה. במובן מסוים, ההצלחה שלו עם חדרה אפילו גדולה יותר. חדרה אשתקד הייתה סינדרלה חביבת קהל מרעננת עם כמה הברקות ברכש. הנקודות שצברה בתחילת העונה הספיקו לה כדי לסיים בפלייאוף העליון. חדרה העונה היא קבוצה פחות מוכשרת, שכבר לא נהנית מאנרגיות המאמי ועדיין קרובה לפלייאוף העליון. היא עושה את זה למרות שקבוצות הדרג שלה חזקות באופן יחסי לעומת אשתקד. 33 נקודות הספיקו לחדרה בעונה שעברה להיכנס לטופ 6. שני מחזורים לתום העונה הסדירה כבר ברור שאם חדרה תישאר על ה-34 שכבר השיגה, היא תהיה בפלייאוף התחתון.
מימר צריך את ההישג הזה. חדרה בשבילו יכולה להיות מה שהייתה בני יהודה לאבוקסיס או נתניה לדראפיץ' – בית. אביטן ניסה למנף מהר את ההצלחה ונפל. ניסה לקום מהר, ונפל שוב. מימר עבר מספיק כדי להבין שבכדורגל הישראלי, כשמשהו עובד לך, אל תמהר לוותר עליו. כן, יש לו עוד עבודה על המותג, אבל גם הוא יוכל יום אחד לצאת. אבל אל דאגה. המימרים היו לפני שרון מימר, הם יהיו שם גם אחריו.
מה דעתך על הכתבה?