שומר נגיעה: בית"ר ירושלים כופה על רוני להשתנות

רוני לוי נכנס לקריירת האימון שלו מעמדה של קשר אחורי. זו עמדה שממנה מתפתחים מאמנים דומיננטיים. לוי לא נולד קשר אחורי, הוא הוסט לתפקיד הזה בשלב די מתקדם בקריירה שלו. קודם שיחק גם כבלם וגם כחלוץ, אבל אלה היו תפקידים שהבליטו את חסרונותיו. באמצע המגרש, מעט מאחור, הוא מצא את מקומו והתפתח להיות הציר המרכזי של הקבוצה שלו, לא הכוכב הגדול אלא עמוד השדרה שלה. הוא היה באנקר בנבחרת בעמדה הזאת, לקח שתי אליפויות, בבני יהודה ומכבי חיפה, שתיהן תחת גיורא שפיגל, המאמן שהציג לו את התפקיד. רוני לוי הוא תוצר של מאמן, הוא חב למאמן את הקריירה שלו.

את שמונה שנות האימון הראשונות שלו הוא עשה במכבי חיפה. המועדון האירופי היחיד באותם שנים. בין 2000 ל־2008 הוא אימן רק שם, חיפה סימנה אותו, הוא שימש עוזר מאמן, עמד על הקווים כמאמן חירום, הופקד על הנוער, הביא לנוער אליפויות, קיבל את הקבוצה הבוגרת ב־2003, אחרי יצחק שום, לקח שלוש אליפויות רצופות והגיע איתה לשלב שמינית גמר גביע אופ"א.

האליפויות של מכבי חיפה בתקופתו נראות מובנות מאליהן, הוא הרי היה רק מרכיב במנגנון שמתקתק, האליפויות שלו נתפסות כמו האליפויות שלקחו המנג'רים של ליברפול בשנות ה־70 וה־80 – עלו מה"בוטרום" בזה אחר זה והביאו אליפויות למועדון שהורגל בכך. הם רק עשו את תפקידם. חיפה נתנה בעידן ההוא אליפויות לכמה מאמנים, אבל זו גישה שממעיטה בהישג של רוני לוי בחיפה – הוא לקח אליפויות והוביל את הקבוצה שלו לקמפיין אירופי, שבו עברה את צסק"א מוסקבה ונעצרה רק על ידי אספניול, כבר בעונות הראשונות שלו כמאמן של קבוצה בוגרת. אין עוד מאמן ישראלי שעשה זאת. ברק בכר לקח שלוש אליפויות רצופות והוביל את קבוצתו לקמפיינים אירופיים משמעותיים לאחר שהתנסה כבר באימון של קבוצה בוגרת. ומכל מקום, חיפה ההיא הייתה פסגת הקריירה של רוני לוי, משם הוא רק נסוג. מ־2008 רוני לוי לא עצר בתחנה אחת שאפשר להיזכר בה.

רוני לוי. קבוצה עשירית מאז ימיו בחיפה (דני מרון)

הוא החליף עשר קבוצות מאז, בית"ר ירושלים זו העשירית, זו הפעם השלישית שלו בבית"ר. לוי מכתת רגליו בין קבוצות מישראל, קפריסין ורומניה, חלקן קבוצות נידחות, הוא מנסה לתקוע יתד, למצוא אחיזה, להנחיל את הידע שלו, את תפיסותיו, ולרוב זה מסתיים בעזיבתו, בפיטוריו, בהפסקת עבודתו מכל סיבה שהיא. רזומה מדכדך, אולי כך נראה הרזומה של רוב המאמנים הישראלים, אבל רוני לוי הוא לא “רוב המאמנים הישראלים". הוא סומן, הוא יועד, גם ברק בכר הוא כבר לא “רוב המאמנים הישראלים".

בשנים האחרונות רוני לוי זוהה עם הכדורגל הקפריסאי. הכדורגל הקפריסאי מקיים יחסים מעניינים עם הישראלי – הישראלי משאיל לקפריסאי מאמנים ושחקנים שכרגע אין לו בהם שימוש ומקבל אותם בחזרה ברגע שמתפנה עבורם משהו. מאמן ישראלי יכול לאמן את נבחרת קפריסין ולחזור ולאמן את מ.ס. אשדוד. אבל גם לכדורגל הקפריסאי יש היררכיה: יש את אפואל ניקוסיה ויש את כל היתר. רוני לוי היה מזוהה עם כל היתר. אנורותוזיס, מועדון הבית שלו בקפריסין, נחשב למועדון מכובד בשל עברו, כמו הפועל ת"א, אבל הרבה מתחת לאפואל ניקוסיה, שאליה אף מושאל מישראל לא מתקרב.

רוני לוי בן 54, יש בכדורגל הישראלי חמש קבוצות גדולות, הוא אימן רק בשתיים מהן, לא אימן מעודו נבחרת – לא צעירה, לא עתודה, לא בוגרת – אם כי שמו תמיד עולה. הוא נחשב מאמן בכיר.

לוי על הקווים. טרם השיב למעסיקיו (מאור אלקסלסי) 

בכרטיס הביקור שלו מצוין: מאמן יסודי, קפדן, מעודכן, יורד לפרטים, משקיע, לצד יחסי אנוש מורכבים – לא מתקרב, לא מתערבב, שומר דיסטנס, קנאי למעמדו, לא מתפשר. זה כרטיס ביקור של איש קשה.

והנה אני מוצא אותו חובק בזרועותיו את ירדן שועה, מיד אחרי המשחק של בית"ר נגד מכבי חיפה בשבוע שעבר בטדי. אפשר לייחס למחווה הגופנית הזאת מניעים כאלה ואחרים, אבל קשה להיזכר מתי רוני לוי נתפס בפוזיציה כזאת – חבוק בזרועותיו וטובל בזיעתו של שחקן שירד זה עתה ממשחק, ועוד שחקן של קבוצה יריבה – לוי ידוע כשומר נגיעה.

למשחק נגד הפועל ת"א בתחילת השבוע רוני לוי נכנס כמאמן נחשק על ידי מעסיקיו, הם לוחצים עליו להאריך את ההתקשרות, והוא עוד לא אמר “כן", רוני לוי עוזב לא פעם מקומות עבודה מסיבותיו. הוא יכול להגיע מיוזמתו למסקנה שאין לו מה לחפש במכבי פ"ת, נאמר, זה כבר קרה, לוי שומר על פאסון. בשלב הזה של העונה בית"ר ירושלים נראית כמו אתר בנייה, היא תיראה כך עד תום העונה. לא נותר הרבה מהתוכניות שלו כשחתם בבית"ר בתחילת העונה, השינויים שהתחוללו בסגל שלו דומים לאלה שהתחוללו אצל יאניס ספרופולוס.

לוי ואבוקסיס. זורם עם המצב (דני מרון)

במונחים של אדם שיטתי, מהוגן, מאורגן ומסודר כמוהו, רוני לוי מצוי בלבה של מהומה. יש לו בעלים רעשני ואקסצנטרי על הראש, יוסי בניון מטיל עליו צל, אלי אוחנה יושב שם מגבוה, חמוץ, הסגל שלו מבטא בחירות וטעמים מגוונים, לא בהכרח צרכים מקצועיים, זו שאלה כמה שחקנים משחקים היום בבית"ר שרוני לוי היה בוחר בהם לו הדבר היה נתון אך ורק להחלטותיו, אבל הוא מפיק ממה שניתן לו, כולל פרדי פלומיין – כל מה ששועה עושה פלומיין עושה יותר – לוי לא מושיב אותו על הספסל, הוא מנסה להוציא ממנו.   

אולי לראשונה בקריירה שלו, רוני לוי משלים עם המצב הקיים וזורם איתו. בית"ר זאת לא קבוצה שלו, היא לא נראית כמו קבוצה שלו, היא פרועה, ספונטנית, תלויה באינדיבידואלים שלה, לא תמצא בבית"ר שמץ מרוני לוי, הוא עובד עם מה שהושם בפניו, חלק לטעמו, חלק לא, אבל ברור שבבית"ר אין לו השליטה הטוטאלית שהקפיד לדרוש לעצמו בעבר, הוא יכול לראות את זה כמחמאה, רוני לוי מאמן קבוצה שלא נראית כמו הקבוצה שלו והסביבה לגמרי מרוצה, רוצים אותו לעוד שנה, רוצים ממנו תשובה עכשיו – אני לא יודע מתי זה קרה לרוני לוי בפעם האחרונה.

בית"ר כופה עליו לעשות משהו שאולי לא עשה בעבר – לשחרר, להרפות, לסגת מתוכניות, לאלתר, להכיל, להתגמש. בית"ר יכולה להיטיב עם הקריירה של רוני לוי, אם כי יכולה גם לקצר את תוחלת החיים שלה.