מעמד של משחק הצהרה

יש דברים שוולדימיר איביץ' לא יבין ולמרקו בלבול הם מובנים מאליהם. איביץ' לא יבין משפט כמו “מכבי יותר טובה ממכבי ת"א", שיניב קטן השמיע לקראת המשחק המדובר. איביץ' ימצא סתירה פנימית בין מרכיבי המשפט, שמרקו בלבול יוכל לפשט עבורו. ראשית, מרקו יסביר לאיביץ' מי זה יניב קטן: כוכב עבר גדול בכדורגל החיפאי; גדל מתחת ליציעים בקריית אליעזר; כל חייו, מגיל 9, שיחק במכבי חיפה, לא יצא מחיפה אלא לתקופת זמן קצרה; מכבי חיפה זה כל חייו, הוא לא מכיר שום דבר אחר. יניב, יסביר בלבול, נולד ב־1981. כשהיה בן 3 לקחה חיפה את האליפות הראשונה שלה. במהלך חייו לקחה חיפה 12 אליפויות, לשש מתוכן הוא היה שותף.

12 אליפויות תוך 25 שנה, שבע מהן תוך עשור אחד, אלה הצלחות שגורמות לדור שלם של אוהדי כדורגל, באזור חיפה והקריות בעיקר, להתבלבל בשאלה למי מתכוונים כשאומרים “מכבי". יניב הוא אחד מהם, אז גם זה מוטל כאן על הכף, יסביר בלבול לאיביץ', שמתייחס למשחק הקרוב כמו אל עוד משחק חשוב על שלוש נקודות נגד יריבה חזקה. איביץ' מכיר את המטענים שנלווים למשחקי כדורגל בין יריבות מושבעות, הוא סרבי, הוא רק לא מכיר את הדקויות של היריבות המקומית, לכן הוא יכול לחשוב על ההתבטאות של יניב כמו על פליטת פה, אבל את החשבון איביץ' עושה נכון, בסופו של דבר זה רק שלוש נקודות לכאן או לכאן.

זו איננה יריבות בין המרכז לפריפריה, כפי שהוגדרה היריבות בין מכבי ת"א להפועל ב"ש. חיפה לא פריפריה בשום מובן, היא קצת פחות תוססת, וזה נובע רק ממזגם והעדפותיהם של תושביה. זו התנגשות בין שני מוקדי כוח מסורתיים שזמן רב מדי חלף מאז התנגשו לאחרונה במשחק שיש לו המעמד הזה. שניהם בפסגת היכולת שלהם, היריבות שמתפתחת כאן מזכירה את היריבות של אמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת, 25 שנה עברו מאז, חיפה לא הייתה במעמד הזה, משחק עונה, כבר עשר שנים, מכבי משחקת במעמדים האלה באופן קבוע מ־2012. כל אלה הם נתונים, עובדות, ציוני דרך שטחיים שנטחנים כבר שבוע אבל מתמצתים את הסיפור של המשחק הזה.

הצלחות שגורמות לדור שלם להתבלבל (דני מרון)

“מכבי זאת מכבי, מכבי תמיד תחזור", נאמר על מכבי ת"א כל פעם שחוותה משבר. חיפה זו הקבוצה השנייה שאתה יודע בוודאות שהיא תמיד תחזור; הפועל ב"ש אחרי שלוש אליפויות שלה, עוד לא שכנעה שהיא כאן כדי להישאר, ולא תחזור להיות עוד קבוצה סתמית. שלוש האליפויות האלה יכולות עוד להיות כמו השתיים ההן משנות ה־70; לבית"ר ירושלים היו ויהיו התקופות שלה, היא תגיח מפעם לפעם, בשנים הטובות שלה היא תשטוף אבל אחר כך תיעלם מכל מיני סיבות, אי אפשר לסמוך על בית"ר שהיא כאן כדי להתמודד בעקביות; הפועל ת"א, אתה יודע, תמיד יכולה לבוא מתישהו ולקחת משהו, אבל הפועל לא תחזור להיות דומיננטית, היא תשמר את מעמדה כמי שהייתה פעם דומיננטית ולא תניח לזה להישכח, אבל הפועל יכולה להיזרק לכל מיני מקומות. כך שבסופו של דבר זה בין מכבי ת"א למכבי חיפה. אלה תמיד היו, תמיד יחזרו, אותן צריך לנצח, זה בין שתיהן.

למשחק הזה יש מעמד של משחק הצהרה. גם למשחק הקודם בבלומפילד היה המעמד הזה, אבל אז הוא היה מלאכותי כפי שהתברר, אז חיפה נדחפה, כמעט אולצה לתת את ההצהרה שהכדורגל שלנו חיכה לה – חיפה חזרה. חיפה עוד לא הייתה מוכנה. אין מה לקחת מהמשחק ההוא, אין מה להזכיר אותו. חיפה של בלבול נבנית בהדרגה ומשנה את אופייה, בלבול בונה את הדבר שלו, ולאט־לאט זה מקבל צורה, שבוע אחרי שבוע, יותר ויותר, חיפה נראית כמי שחזרה.

בלבול מביא את חיפה למשחק ההצהרה שלה אחרי כמה שנים שאבד הטעם לנצח אותה. זה הכי גרוע עבור קבוצה. הכי נמוך שיכול להיות. תשאל כל אוהד של מכבי ת"א על הדרבי שלו, והוא יספר לך כמה זה חשוב לו, זה כל החיים שלו, אבל יודה שאבד לו הטעם לנצח בדרבי. בא לו לנצח בדרבי גדול, וכל אלה שהוא מנצח בהם הם דרבים קטנים ואין לזה טעם. זה התחיל לקרות לו גם נגד חיפה. כמה זמן הבטן שלו לא התכווצה לפני משחק נגדם?

למשחק הזה יש מעמד של משחק הצהרה (עדי אבישי)

ליריבות בין מכבי לחיפה יש האופי הזה. הן נהגו ללבן ביניהן דברים במעמד של משחקי הצהרה, היו להם כמה וכמה כאלה בעבר, כל צד זוכר את מעמד ההצהרה שלו, ומכל מקום ההצהרה תמיד הייתה בעיטה בתחת, אין מילה אחרת, זה כדורגל. אלה שתי קבוצות שתמיד נתנו אחת לשנייה את הבעיטה בישבן בדיוק בזמן. חיפה בטח מבינה שאם היא חזרה אז זה צריך להיות מלווה בהוכחה קונקרטית, הצהרה שאותה רואים ושומעים. חיפה צריכה לתת למכבי בעיטה בישבן, כי כך מוכרעים משחקי הצהרה, זה מה שמצופה, ובחיפה ברור למה הכוונה, כי היא נתנה למכבי כמה כאלה בעבר. למשחק יש את המעמד הזה. חיפה רק צריכה להגיע אליו ולומר את דברה. הגיע זמנה.

זה מביא אותנו לאיביצ'ים. הם נתפסים כקבוצה פונקציונלית שעומדת ביעדים, קבוצה שארגון סולידי מייצר. מתרשמים מהשיאים שהאיביצ'ים מנפצים, לא מהכדורגל שהם משחקים. טבעי שהאיביצ'ים ירצו לקבל הכרה גם על היכולות שלהם, היכולות האינדיבידואליות, לא רק על הביצועים התפעוליים, גם להיראות ולא רק להימדד על פי הדבקות והנחישות והמסירות וההגנה והמשמעת הקבוצתית, הם שחקני כדורגל, שחקני כדורגל רוצים שיתעכבו עליהם קצת באופן אישי, שיבחינו בכישרונות שלהם.

לאיביצ'ים יש כמויות של כישרון שלעתים רחוקות מוצג, תמיד במשורה, פה ושם ולפרקי זמן קצרים. אם זה משחק הצהרה, אז הגיע גם הזמן שלהם. יש להם מה להצהיר, האיכות שלהם מוטלת בספק, מפקפקים בהם, רוצים לקחת מהם, לתת הצהרה על הגב שלהם, כל הדברים הקטנים המוכרים האלה שתמיד נמצאים ברקע. אלה רק אפשרויות שמוכרות ממשחקים כאלה שהתנהלו בעבר. מעמד הצהרה של צד אחד הופך להיות מעמד הצהרה של הצד השני. בשני משחקי ההכנה האחרונים שלהם האיביצ'ים נראו מוכנים, הם הציגו את האנשים שלהם למשחק הזה, כולם חזרו בזמן, כולם בריאים, כולם בכושר משחק, הם רק צריכים להיראות. אם הם יקבלו את הבעיטה אז הם באו מוכנים לקראתה.

 כולם חזרו בזמן, כולם בריאים, כולם בכושר משחק (דני מרון)