השנה של מילאן הסתיימה אתמול (ראשון) באקורד צורם במיוחד – תבוסה 5:0 בבראגמו. זו הפעם השנייה בהיסטוריה בה הצליחה אטאלנטה לכבוש חמישייה מול הרוסונרי, הקודמת היתה ב-1950. כמו כן, הפסידה מילאן בהפרש של חמישה שערים לראשונה מאז ה-5:0 באולימפיקו מול רומא של זדנק זמאן במאי 1998. אז היא סיימה במקום ה-10 עם הפרש שערים שלילי, וגם עכשיו היא מדורגת במקום ה-11 עם הפרש שערים שלילי.
המרחק מהקו האדום עומד על 7 נקודות בלבד, המרחק מהמקום המוביל לליגת האלופות צמח ל-14 נקודות, וזה אבוד לחלוטין. העונה של האדומים-שחורים התרסקה לרסיסים והמפלה האחרונה לא מותירה מקום לאופטימיות אפילו אצל האוהדים המסורים ביותר.
כדי להבין את עומק הבעיה, חייבים לדבר על הבלגן הניהולי הסורר במועדון. כלפי חוץ ניסתה מילאן לייצר תמונה מעודדת ומינתה שתי אגדות עבר גדולות, פאולו מלדיני וזבונימיר בובאן, לתפקידי מפתח לכאורה. ואולם, המילה האחרונה שייכת למנכ"ל איבן גאזידיס, אשר הובא לפני שנה על מנת לרצות את הבוסים שלו – קרן הון סיכון אמריקאית אליוט. לבעלים פול וגורדון סינגר ולנשיא פאולו סקארוני, אין עניין אמיתי בכדורגל. אליוט קיבלה את המועדון במקרה, תרתי משמע – היא העניקה הלוואה של כ-300 מיליון יורו לשרלטן הסיני לי יונגהונג שניסה להשתלט על הרוסונרי. וכאשר התברר כי יונגהונג פשט את הרגל ואינו מסוגל להחזיר את החוב, עברה מילאן היישר לבעלות הקרן, והיא לא ממש יודעת מה לעשות עם המועדון. המטרה היחידה היא להפיק רווח מהנכס החדש, ולמטרה זו בדיוק גויס גאזידיס.
סוסו. דוגמה לשחקנים שעליהם מתבססת כעת מילאן (Marco Luzzani/Getty Images)
איש העסקים, שנולד בדרום אפריקה והחל את הקריירה הפיננסית בארצות הברית, יודע להשיג את השורה התחתונה במאזן, אבל מבחינת התוצאות על הדשא פועלו בארסנל במשך עשור שלם היווה קטסטרופה והוא הותיר אחריו אדמה חרוכה. את המשחק מגדיר גאזידיס כך: "מיליונרים בני 23 שמנסים לשים את הכדור בשער, בעוד רבבות ברחבי העולם מושפעים מכך רגשית". השקפת העולם הזו לא ממש מבשרת טובות לאוהדים, אך היא מוצאת חן בעיני מנהלי קרנות הון סיכון – וזה מה שקובע.
הפעולה המשמעותית הראשונה של גאזידיס במילאנו היתה להטיל וטו על העסקה שרקם המנהל הספורטיבי דאז לאונרדו – להביא את זלאטן איברהימוביץ' ואת ססק פברגאס. בדומה לארסנל, הצהיר המנכ"ל שהוא רואה לנכון להתבסס בעיקר על צעירים ולא להביא כוכבי על מזדקנים. קשישטוף פיונטק ולוקאס פאקטה בהחלט ענו על ההגדרה והבאתם לא נחסמה, אך בדיעבד התברר שהחיזוק לא הספיק כדי להעפיל לליגת האלופות, הקבוצה קרסה בחודשי האביב והמאמן ג'נארו גאטוזו פוטר.
גם לאונרדו, שלא הסתדר עם גאטוזו, נטש אף הוא – ופינה את הבמה למלדיני. במהלך העונה הקודמת עבד כמנהל פיתוח אסטרטגי, ואף אחד לא ממש הבין מה זה אומר. כעת הוא קודם למנהל הטכני והחליף מעשית את הברזילאי. במקביל, גויס מנהל ספורטיבי אלמוני יחסית, פרדריק מסארה – ההסבר למינויו נובע בעיקר מכך שלמלדיני חסרה התעודה הנחוצה. החלק האחרון בפאזל שנבנה היה בובאן, עבורו נוצר תפקיד משונה בשם קצין כדורגל בכיר. מעשית, הוא סגנו ויד ימינו של מלדיני. גאזידיס הצהיר: "אלה דמויות שמכירות את המועדון מבפנים. הם חיים ונושמים מילאן".
זה אמנם נכון, אבל ניסיון ניהולי מעשי לא היה להם. כפרשן, אהב מאוד בובאן להעביר ביקורת בוטה על מועדונו לשעבר, אך כעת – כאשר נדרש לספק את התשובות בעצמו – כבר היה לו הרבה יותר קשה. המשימה הראשונה היתה לבחור מאמן, ומילאן הלכה דווקא על אוהד אינטר שרוף, מרקו ג'מפאולו. המינוי לא היה מופרך לאור הצלחתו בסמפדוריה, וטובי המאמנים המליצו עליו בחום – ובראשם מסימיליאנו אלגרי ואריגו סאקי. ואולם, הם הזהירו והדגישו כי ג'מפאולו זקוק לזמן ולשקט תעשייתי על מנת לבסס את הסגנון המועדף אצל חניכיו החדשים. וזה בדיוק מה שהוא לא קיבל. אפילו לא לרגע.
מלדיני ובובאן. אפילו לא לרגע קיבל המאמן את אשר הזדקק לו (Marco Luzzani/Getty Images)
הסגל נבנה בין היתר לדרישותיו של ג'מפאולו, אשר העדיף, למשל, להעזיב את בוגר האקדמיה הנערץ פטריק קוטרונה. הוא הבטיח כדורגל התקפי ואטרקטיבי, אך כבר אחרי המחזור הראשון, בו הפסידה מילאן לאודינזה מבלי לבעוט אפילו פעם אחת למסגרת, הוא נבהל ומילמל במסיבת העיתונאים שהשיטה לא עובדת ויהיה צורך לשנותה. כאשר זרק את כל ההכנות לפח אחרי 90 דקות, הפך ג'מפאולו מיידית לברווז צולע. מילאן הפסידה ארבע פעמים בששת המחזורים הראשונים, וזה לא קרה מאז 1938. הדבר הנכון מבחינת ההנהלה היה לשוחח עם המאמן ולנסות להרגיע אותו על מנת לשקם את ביטחונו העצמי. במקום זאת, העדיפו גאזידיס, מלדיני ובובאן לפטר אותו, מבלי להסכים מראש אפילו על מחליף.
והמחליף הזה היה לתדהמת כולם אוהד אינטר שרוף נוסף, סטפאנו פיולי. מלדיני קיווה לפתות את לוצ'אנו ספאלטי, אבל הוא עדיין מקבל שכר באינטר אחרי שפוטר בקיץ, והמגעים לביטול החוזה עלו בתוהו. גאזידיס הציע את קלוד פואל הצרפתי, אשר את פועלו הכיר מימיו בפרמייר-ליג. אפילו שמו של ארסן ונגר עלה על השולחן, וזה מעיד על רמת הבלבול בהנהלה. המטרה המוצהרת היתה לבנות קבוצה עם אופי איתו ניתן להזדהות. בפועל, ברירת מחדל כמו פיולי מהווה צעד בכיוון ההפוך בדיוק. הוא אדם טוב ומאמן עם רזומה בינוני, אבל לא מזוהה עם דבר. בחירה בו היא הודאה כי מילאן היא סוג של קבוצת מרכז טבלה, ללא שאיפות מיוחדות.
הסגל הקיים לא רע כאשר בוחנים כל שחקן לגופו, אבל אין שום דבר שמקשר ביניהם. המוטיבציה, לאור המסרים שמשודרים מלמעלה, לא מזהירה – השחקנים הפנימו שהם בסך הכל פיונים על הלוח. הם לא ממש רלוונטיים. הם יכולים להתעלות ברגעים מסוימים, אבל לכל אחד מטרות משלו, והם לא מתחברים לתלכיד. גם פיולי יודע שלא יאריך ימים בקבוצה, כי בחוזהו סעיף שמבטל אותו אם לא יעפיל למפעלים האירופים. מה יכולות להיות הציפיות? סף הקריסה במצב כזה נמוך מאוד, וקל היה לראות זאת מול יריבה כמו אטאלנטה. החבורה מברגאמו היא בדיוק ההיפך ממילאן – סגל יקר פחות, אך עם מדיניות ברורה, אסטרטגיה ברורה, מאמן עם זהות ברורה, ותלכיד קבוצתי נפלא.
אז זה נגמר עם חמישייה וג'אנלואיג'י דונארומה עוד הצטיין בין הקורות. בלעדיו, העסק יכול היה להיות גרוע הרבה יותר. ורק מחשבה אחת יכולה אולי לעודד את אוהדי מילאן לקראת השנה החדשה. שנה אחרי התבוסה ההיא לרומא ב-1998, האדומים-שחורים זכו באליפות כנגד כל הסיכויים. עם בובאן ומלדיני.
דונארומה יורד מושפל לאחר חמישה כדורים שהוציא מהרשת (Marco Luzzani/Getty Images)
מה דעתך על הכתבה?