במאי 2003 הגיע יצחק שום לאתונה כדי לחתום על חוזה אימון בפנאתינייקוס. אחרי פגישה עם הבעלים יאניס ורדנוגיאניס, הוזמן שומי למשחק של נבחרת יוון, משחק העלייה ההיסטורי שלה ליורו 2004 (בו גם זכתה – ר.ע), מול אוקראינה, באצטדיון הישן של אולימפיאקוס. מה רבה הייתה הבושה כאשר כמה עשרות מאוהדי פנאתינייקוס טיפסו על הגדר, לבושים בצבעי המועדון – ירוק – קיללו את אולימפיאקוס, המשטרה, הנבחרת, וההתאחדות, ופתחו רימוני עשן. שריקות בוז מחרישות אוזניים וקריאות קצובות של "הלאס, הלאס", ניסו להשתיק אותם ומי שבאמת השתיק אותם היו אנשי היחידות המיוחדות של המשטרה היוונית, היס"מ המקומי, שפירקו להם את הצורה ושלחו אותם למעצר ממושך. ביוון יש יריבות מטורפת בין מועדונים, אבל הנבחרת קדושה, גם במחיר של מניעת חופש ביטוי מינימלי.
לא חושב שאנשי יס"מ היו צריכים להיכנס אתמול בקומץ אוהדי מכבי חיפה, שניצלו את משחק הראווה המקסים – באמת מקסים – בין ישראל לברזיל, כדי לבוא חשבון עם יוסי בניון, על העזיבה המכוערת שלו את מכבי חיפה לאחר הזכייה שלה בגביע ב-2016. בניון אינו קדוש, ואינו חסין מביקורת, אבל כשהוא לובש מדים ייצוגיים, בוודאי לעיני בני משפחתו ואוהדים שבאו גם בשבילו, אין מקום לשריקות בוז על כל נגיעה שלו. אולי תחת הטייטל "מנהל מקצועי" בבית"ר ירושלים – בכל זאת חופש ביטוי – אבל במדים הלבנים כחולים המזוהים עם נבחרת ישראל זה לא חופש ביטוי, זה חופן ביזוי.
הנוהג הנפסד הזה, של קומץ אוהדי חיפה, בסמי עופר, במשחקי נבחרת, להיפרע מול אנשים ש"עשו להם רע", היה צריך להיפסק בקריאות הגנאי ושירי הנאצה כלפי ערן זהבי, במשחק הנבחרת מול מקדוניה ב-2017, עוד לפני שאיבד את קור רוחו והשליך את סרט הקפטן. אבל זה לא נפסק. הקהילה לא מתנערת מזה מספיק, מכבי חיפה שנוהגת מדי פעם לחסום כניסה של חוליגנים לא מנסה לטפל בזה – גם אם לא מדובר במשחקים "שלה" – והתופעה הזו תחזור על עצמה בכל פעם שמישהו שלא בא בטוב ל"חברים" במכבי חיפה, יגיע לשחק בסמי עופר, ולא משנה איזה מדים הוא לובש. גם מדי צה"ל כנראה לא יעזרו לו. בכל קהל יש קומץ אנרכיסטי, חסר כל בושה, שמתעסק בדת ובלאום של שחקנים שלו, מאחל השמדה ליריבים או מנסה לבוא חשבון עם מי שלכאורה "בגד" בו. תפקידו של הכדורגל הישראלי – מנהלים, מתווי דרך, גורמי חוק ובעיקר הקהילה עצמה – לנטרל אותם. היציע משווע למשפחות, לתרבות, להווי, אך אותם חוליגנים מונעים מהם להצטרף בהמוניהם.
התופעה הזו תחזור על עצמה בכל פעם שמישהו שלא בא בטוב יגיע לסמי עופר (מאור אלקסלסי)
בפברואר 2005, במשחק הנבחרת בטדי, נשרקו שריקות בוז לעבאס סוואן, על רקע מוצאו הערבי. בתגובה לא שיחקה נבחרת ישראל בטדי עד למשחק הידידות מול בלארוס ב-2012. שני מקרי הביזוי האחרונים בסמי עופר – ערן זהבי ב-2017 ויוסי בניון אתמול – מחייבים חשיבה מחדש לגבי אירוח משחקים ייצוגיים ב'סמי עופר', עד שלא יינקטו צעדים מעשיים למיגור התופעה, בכלל זה צעדי חינוך והסברה, ולא בהכרח עונשי הרחקה.
הביטוי "הוא הביא את זה על עצמו" הוא חלק מהתרבות החולה, שבה אוהד כדורגל שוכח שהוא צרכן, וחושב שמותר לו הכל – מתחיל ברשתות החברתיות ונגרר משם – עניין שבא לידי ביטוי אתמול גם בהתפרצויות לדשא ("הסגת גבול שדינה עד 10 שנות מאסר", ככתוב בשלטים) כדי לגעת ברונאלדיניו.
שנאמר "בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".
מה דעתך על הכתבה?