לוחמת ולא מחשבנת: נבחרת ישראל נראתה כמו הראיון של הרצוג

השורה התחתונה לא מפתיעה אף אחד, כמובן. ספטמבר כאן, ונראה שנבחרת ישראל שוב כשלה בניסיון שלה להעפיל לטורניר בינלאומי גדול – אלא אם יושג בבית ז' של מוקדמות אליפות אירופה 2020 רצף תוצאות מופרעות במיוחד. ובהתאם למסורת של לפני החגים אחת לשנתיים, מתחילים לחלק את הכישלון בין הגורמים המעורבים. האם זו ההתאחדות נטולת היו"ר שאשמה? המאמן ששגה בבחירת ההרכב (ובכלל הזימונים) למשחק מול מקדוניה הצפונית בחמישי שעבר? או אולי השחקנים, שפעמיים בתוך חמישה ימים קרסו במאני טיים, איבדו יתרון חשוב שבו החזיקו חצי שעה לסיום משחק קריטי ויצאו עם נקודה משש מצמד משחקים שהיה צריך להיגמר אחרת?

אין יותר קל מלהפנות את האש לכיוון אנדי הרצוג. מאמן הנבחרת – שעוד לפני שהגיע הכריז פרשן מדופלם ש"הוא בא לעשות עלינו סיבוב" ותבע משרת הספורט למנוע את המינוי – סוגר פה קצת יותר משנה, ואפשר לנתח אותה. מבחינת הנתונים היבשים קשה להצביע על השינוי – הנבחרת פחות או יותר באותו מצב שהייתה גם בלי הרצוג והמנהל המקצועי וילי רוטנשטיינר. דרג רביעי, לפעמים מגרדת מלמטה את הדרג השלישי, מדי פעם מגרדת מלמעלה את הדרג החמישי. זה מה שהנבחרת הזו שווה. עם קאדר שחקנים אפור, שנכנע מזמן לעליונותם של הזרים בכדורגל הישראלי ופותח בעיקר על הספסל בקבוצות תחתית באירופה פלוס שחקן וחצי שנהנים מכל הטוב שיש לכדורגל הסיני להציע, אי אפשר להתחרות במדינות כדורגל מסודרות כמו סלובניה – שהשוער שלה נועל את השער של אתלטיקו מדריד כבר כמה שנים.

אבל הרצוג כן הביא שדרוג לנבחרת. אתם רואים את זה בעצמכם – ביציעים ובהייפ מסביב. אחרי שנים ארוכות מאוד שבהן פרשנים מסוימים הרגילו את ציבור אוהדי הכדורגל בישראל להתייחס לנבחרת בבוז, בלעג, בשלילה – והמאמן הלאומי תמיד זכה לקיתונות אדירים של בוז בתגובה לכל החלטה שלו, טובה או לא – הרצוג הצליח לסחוף את דעת הקהל ולשנות את המגמה. זה לא קשור לעובדת היותו מאמן זר, כי לואיס פרננדס לא ליקק פה דבש, כזכור. זה לא קשור גם לעובדת היותו של הרצוג יריב היסטורי, כזה שקבר את הנבחרת ברגע האמת עם הגול הכי ישראלי שאפשר לספוג (דקה 90, מצב נייח, מובילים 0:1 וחייבים לנצח).

הרצוג. ההייפ סביב הנבחרת שוב מורגש בזכותו (אודי ציטיאט)

האמון המחודש של הקהל בנבחרת קשור, בגדול, לאיך שהנבחרת נראית על הדשא (וגם, תודה לאל, לפרידה מאצטדיון ר"ג). הנבחרת נראית על הדשא כמו הראיון של הרצוג בסיום משחק ההפסד לסלובניה. תוקפנית, לוחמת, לא מחשבנת. פעמיים במהלך הראיון הזה הרצוג תופס את עצמו, נזכר שהוא ילד טוב וינה (לא כמטבע לשון, הוא באמת נולד בווינה) ואומר "סליחה" – לאות התנצלות על ההתפרצות. ואחרי הפעמיים האלה הוא שוב נדלק ומתפרץ. מכל הלב, בעצבים. בתקשורת דיווחו שגם שבר שולחן בחדר ההלבשה. עד כדי כך, שהשוו את ההתפרצות לזו של שלמה שרף בסיום משחק ההפסד לספרד ב–1998

אם היה רק משחק אחד בסבב המשחקים הבינ"ל הזה, והוא היה מול מקדוניה הצפונית, הרצוג היה עכשיו חזק על הגריל. ההרכב שפתח איתו היה מזעזע, הזימונים באופן כללי היו מציקים מאוד. אלה היו זימונים של מאמן שיושב בבית קפה בחיפה או בכפ"ס ורוצה להיות נחמד עם החבר'ה. לא הייתה בהם טיפת אומץ. לזמן את אלי דסה, שהפעם האחרונה ששיחק הייתה במאי, במקום למשל, את דור אלו – זה גרוע מאוד. ובכלל, קשה להשתחרר מהמחשבה שאם אלו אכן היה חותם במכבי ת"א בתחילת הקיץ, ולא בבני יהודה, הוא היה משחק בנבחרת עכשיו. גם לואי טהא לא משהו, בלשון המעטה, לעומת דן מורי שחם על הנבחרת ופתח את העונה בצורה מדהימה, אבל מורי לא משחק בהפועל ב"ש. המערך של הרצוג מול המקדונים לא התאים למשחק, ואת העונש הוא קיבל דקות ספורות אחרי שהנבחרת עלתה ליתרון.

זימון ללא טיפת אומץ. דסה במשחק בסלובניה (אודי ציטיאט)

אבל בסבב המשחקים הזה היו שני משחקים ולא אחד. ואף על פי שלמשחק השני הרצוג הגיע עם שינוי אחד בהרכב (שון וייסמן הלוהט במקום מואנס דאבור המתוסכל והחלוד), הוא פתח עם אותו מערך, ואף אחד (כולל הוא, כנראה) לא היה בהלם מכך שישראל ירדה בפיגור בסיום המחצית הראשונה. אבל בהפסקה הרצוג עשה משהו שמאמנים ישראלים לא עושים – ושינה מערך כשהכניס את בירם כיאל במקום עמרי בן הרוש החלש. תוך פחות מ–20 דקות ישראל הפכה את התוצאה, והרצוג כבר הריח את פירות התעוזה שלו, אבל אז גם הוא קיבל תזכורת מ–2001: זו נבחרת ישראל על כר הדשא, רק שהפעם הוא בצד שלה.

אין מה לעשות, בכדורגל – כמעט תמיד הקבוצה הטובה יותר מנצחת. כשקבוצה צריכה גול מול יריבה פחות טובה, היא בדרך כלל תשיג אותו. כשהיא צריכה שניים – זה קשה, אבל לא מופרך בכלל. וכל מה שסלובניה עשתה לישראל ב–25 הדקות האחרונות של המשחק ביניהן היה על גבול המתבקש. ניצחון ישראלי היה הפתעה אדירה ותיקו היה הישג נאה מאוד. אבל אי אפשר להשיג הישג נאה מאוד עם שחקנים כאלה. אבל הייתה במחצית השנייה הזו תחושה אחרת: מישהו זוכר מתי נבחרת ישראל יזמה, תקפה ולא התבטלה ככה במשחק חוץ מול יריבה עדיפה?

ערן זהבי, סופרסטאר בסין ובליגת העל, מתקשה להתמודד עם הגנות שיש להן טיפת כבוד עצמי והבנת משחק. זה לא אומר שהוא לא יכבוש גם מול ההגנות האלה, אבל מי שרואה את הרמה שהוא מתרגל אליה בסין מבין למה כדי לכבוש מול סלובניה זהבי צריך לבעוט מחוץ לרחבה. וזה, בסופו של דבר, השחקן הכי טוב של הנבחרת בשנים האחרונות. בלעדיו מדובר בגרסה מעט יותר אופנתית של לטביה או לוקסמבורג, לא יותר. האם נכשלנו בכך שלא הצלחנו להקים דור שחקנים חדש, שיירש את מקומם של רביבו, ברקוביץ', נמני, אבוקסיס ואלון מזרחי? לא בטוח בכלל. הכדורגל שלנו לא היה פחות שכונתי אז, להפך. המתקנים שודרגו, האימונים נהיו מקצועיים יותר, התזונה בריאה יותר, כדורגל היום הוא מקצוע שמכניס המון כסף למי שעוסק בו. כשחיים רביבו התחיל לשחק כדורגל בבוגרים, היו איתו בסגל של בני יהודה שחקנים שהייתה להם עבודה נוספת, אחר הצהריים. היום זה לא יכול לקרות.

"בלעדיו אנחנו גרסה מעט יותר אופנתית של לוקסמבורג". זהבי (אודי ציטיאט)

ועדיין, אירופה פתחה פער מטורף מאיתנו. מדינות שלא היו פונקציה כשדור הזהב שלנו התברג ליבשת בסערה עם שלמה שרף על הקווים אוכלות אותנו היום בלי מלח. גם הן שיפרו את המתקנים, האימונים והתזונה. אבל בדבר אחד נשארנו מפגרים מאחורי המדינות האלה, וזה לא ישתנה עד שתהיה פה מהפכה אמיתית – אנחנו לא יודעים להכין את השחקנים מילדות למשימות האלה.

רוב שחקנים הצעירים בישראל מקבלים תנאים איומים ונוראיים עם מאמנים לא מספיק מקצועיים. רמת המחויבות של רובם המכריע לא מספיקה לרמות שמייעדים אותם אליהן. אלה שמצליחים לעבור את המסננת הקשוחה שבין הנוער לבוגרים – כמעט תמיד מגיעים עם יסודות מזעזעים. עכשיו לך תעבוד איתם על דברים שהיו צריכים ללמוד לפני עשר שנים. היותר מכוילים שבהם מגיעים לקבוצות הבכירות בישראל. נכון לעכשיו, בין הפחות מכוילים רק אלה שזוכים להתיישר אצל יוסי אבוקסיס הם בני מזל. אלה שלא – יישארו לא מספיק טובים כל הקריירה. זה לא ימנע מהם להגיע למתקן מקצועי ולהתאמן כמו שצריך ולאכול נכון, כמובן. אבל זה גם לא יכשיר אותם להתמודד עם הכדורגל האירופי. הם ימשיכו להרוויח 70–80 אלף דולר בעונה, סכום מכובד, אבל לעולם לא ייגעו בשמיים.

ולכן, כשמפנים את חצי הביקורת, הכתובת היא אחת: ההתאחדות לכדורגל בישראל. בלי יו"ר קבוע זה עוד מילא, אבל בלי תוכנית עבודה רצינית שתופסת את השחקן הישראלי עוד כשהוא גולם ועד אחרי פקיעתו והצמחת הכנפיים – ומדובר בתוכנית ארוכה – לא של שלוש שנים ולא של שמונה שנים ולא של 12 שנים – אלא של 20 שנה: מגיל 6 ועד גיל 26 – לא יצמח פה כלום. אבל פה, בארץ קצירת הפירות המיידית, הסיכוי שמישהו יהגה ויכונן וייצב תוכנית כזו נמוך מהסיכוי לרצף תוצאות מופרעות שישלחו את ישראל ליורו 2020 מבית ז'.