אלברו רקובה הוא האליל הגדול של גיז'רמו מולינס. הוא הפך לאוהד שרוף של אינטר כאשר הכוכב האורוגוואי הפציץ צמד מרהיב במיוחד בבכורה בסן-סירו מול ברשיה ב-1997, והחלום ללבוש את החולצה בשחור-כחול ליווה אותו בנעוריו. וזה אפילו לא היה מופרך. כאשר פרץ לפני יותר מעשור לתודעה במדי האהבה השניה שלו, מאלמו, התפעלו הפרשנים מהכישורים של הקיצוני התחבולן. היה לו הכל – מהירות, כושר פריצה, כדרור מיוחד, וגם בעיטה נהדרת ממרחק כיאה למעריצו של רקובה. חלקו של מולינס בזכייה של מאלמו באליפות ב-2010 היה עצום, ובאותה שנה הוא גם ערך את הופעת הבכורה במדי שבדיה כדי להביא לה משהו קצת אחר.
זלאטן איברהימוביץ', הכוכב הגדול ביותר שצמח במאלמו, הוא בן למהגרים מבלקן. גם מולינס אינו שבדי טיפוסי, ויעיד על כך שמו. גיז'רמו נולד באורוגוואי, ומכאן אהבתו העזה לרקובה, גם אם הוריו ברחו מהמדינה כאשר התינוק היה בסך הכל בן שנה. הם הגיעו לשבדיה במקרה, כי זה היה המטוס הראשון שהמריא משדה התעופה של מונטבידאו, ובתחילת העשור בירכו האוהדים על הגורל הזה. הייתה תחושה כי מולינס מסוגל להתפתח לכוכב בקנה מידה אירופי ולסייע לזלאטן להפוך את שבדיה לכוח משמעותי. התקוות האלה התרסקו לרסיסים בגלל גורל אכזר הרבה יותר.
זה התחיל בקיץ 2011, כאשר הקיצוני עשה את הצעד הגדול הראשון בדרך לתהילה וחתם באנדרלכט. המאמן אריאל יאקובס הגדיר אותו כרכש קריטי עבור הקבוצה, אך האסון התרחש כבר בפתיחת משחק הידידות הראשון בו שותף מולינס. השבדי קרע רצועות בברכו שמונה ימים בלבד אחרי שהגיע לבלגיה, וכל העונה שלו הלכה לעזאזל. חמור מכך – זמן קצר אחרי שהחלים בתום תהליך שיקום מייגע, נחרד מולינס לשמוע כי יאקובס פוטר. המאמן החדש, ג'ון ואן דן ברום ההולנדי, לא ספר את השבדי, ולא עשה אפילו נסיון קלוש לשלב אותו בסגל. אחרי פציעה כה קשה, ביטחון עצמי תמיד קריטי – והטיפול במולינס הרס גם את זה. אז הוא ברח בהשאלה לבטיס, וגם שם התקשה מאוד להתאקלם. כך, במקום לאבד שנה, ביזבז הכשרון הצעיר שנתיים.
בשלב זה, היה ברור כשמש שהוא חייב לבחור את הצעד הבא בקפידה, כי טעות נוספת היתה קוברת את הקריירה לחלוטין. אז מולינס העדיף לחזור בקיץ 2013 הביתה, וחתם במאלמו. השיבה של הבן הגולה התקבלה בהתלהבות עצומה בקרב האוהדים, עבורם הוא היה ונשאר עילוי. הדרישות המקצועיות בליגה השבדית נמוכות יותר באופן טבעי, וגם זה סייע לו לחזור למסלול. לפתע, שוב פרח מולינס וגילה ניצוצות של גאונות שהקסימו את כולם לפני הפציעה. וגם התארים זרמו.
האליל הגדול של גיז'רמו מולינס. אלברו רקובה (Gettyimages)
מולינס הפציץ שמונה פעמים ב-11 משחקים בסיבוב השני בדרך לאליפות ב-2013. המאמן אוגה האריידה העניק לו אז את סרט הקפטן, והוא פתח את עונת 2014 ברגל ימין, עם שמונה כיבושים נוספים ב-11 המשחקים הראשונים. התקוות הגדולות שוקמו, והמאמן הלאומי אריק האמרן זימן אותו שוב לסגל. "איבדתי את שמחת החיים, ועכשיו מצאתי אותה מחדש", העיד הכוכב. למעשה, העיתונאים המקומיים טענו כי השהות בבריסל אפילו היטיבה איתו טקטית, והוא שיפר את הבנת המשחק שלו. הנסיקה שוב נראתה מבטיחה – אלא שאז היכה בו הגורל שנית, וביוני 2014 שוב קרע מולינס רצועות בברכו. שוב במשחק ידידות חסר חשיבות, שוב בעיתוי מזעזע.
שם, לפני חמש שנים, תם החלום. תהליך ההחלמה היה הפעם איטי ומפרך אפילו יותר, וכאשר חזר מולינס למגרשים הוא כבר היה זהיר הרבה יותר. המהירות הלכה לאיבוד, הוא העז הרבה פחות, ונטה לסבול מפציעות קלות בתדירות שלא איפשרה לפתח מומנטום. בשלב מסוים החלו להתייחס אליו כולם כאל סוג של שחקן עבר לא רלוונטי, והגיבור המקומי עזב שוב. הפעם הוא עשה קצת כסף בליגה הסינית, ואז נסע לפנאתינייקוס, שם הותיר רושם טוב בשלהי 2017. ואולם, פגיעה בקרסול חיסלה את הסיבוב השני עבורו, וכל 2018 ירדה לטמיון.
זה היה, אם כך, האות לפתיחת הקדנציה השלישית במאלמו. לפני שנה חתם מולינס על חוזה ארוך טווח חדש במועדון נעוריו, והאוהדים שוב קיבלו אותו בזרועות פתוחות. החודשים הראשונים אמנם הוקדשו לטיפולים רפואיים, אך העונה הוא נוטל חלק מרכזי בנסיונה של מאלמו להחזיר את כתר האליפות. הוא כבר לא משחק באגף, אלא משובץ בדרך כלל כחלוץ שני במרכז. הוא גם לא שחקן בטוח בהרכב, והיעדר ציפיות מתאים מאוד לאופיו הצנוע. הוא כבר לא ממש כוכב, אבל דבר אחד בטוח – הוא נותן את הכל כאשר המאמן אווה רוסלר מעניק לו הזדמנויות. והכשרון הטבעי לא נעלם לשום מקום. הטיפול הרך בכדור, ראיית המשחק והבעיטה המצוינת עדיין איתו.
את השאיפות באירופה לא הצליח מולינס להגשים, והוא אפילו החמיץ בגלל פציעה את הקמפיין ההיסטורי בשלב הבתים בליגת האלופות ב-2015. אבל עכשיו, כשהוא כבר נושק לגיל 31, יש הזדמנות נהדרת להעפיל לשלב הבתים בליגה האירופית. נותר רק לעבור את בני יהודה – והתכולים ממאלמו יהיו שם. שני שערים במוקדמות כבר יש למולינס, וזו המטרה המרכזית במבחינתו. הוא אף קיבל מנוחה במחזור הליגה האחרון ביום ראשון, אבל עלה על הספסל והתכבד לכבוש את השער האחרון ב-0:5 הקליל על פאלקנברג. היה זה שער הליגה החמישי שלו העונה, ומצב רוחו מרומם. הוא כבר לא יחקה את רקובה, ולא ישחק באינטר, אבל את ההנאות הקטנות אף אחד לא יקח ממנו – עד הפציעה הבא.
עד הפציעה הבאה. גיז'רמו מולינס (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?