למען האמת, לראות את סלים טועמה מבקיע צמד ומבשל עוד צמד בפארק דה פראנס; את מיכאל קלגנוב נאבק ברוח ובשעון החול כדי לגרד מדליה בסידני; להיות על הדשא כאשר בית"ר ירושלים זוכה באליפות הראשונה, והשנייה, והשלישית, ואפילו הרביעית שלה; להחליט לנסוע לטדי למשחק של הפועל ת"א בסיום עונת 2009/10, ולא לבלומפילד; ולצפות בעיניים פעורות לרווחה בדריק שארפ קובר שלשה שהופכת למכבי ת"א את העונה – זה וואו. אבל רק וואו.
לדעת שאתה מוזמן למסיבה, להגיע למסיבה, לקבל אותה הכי מוטרפת שבעולם, וליהנות מכל רגע – את זה לא מקבלים בספורט הישראלי. זה קורה פעם ב-71 שנה.
המנגינה הברזילאית נטולת הבטוקאדות שזומזמה במשך דקות ארוכות לקראת סיום (ועוד דקות ארוכות אחריו) משחק הנבחרת מול אוסטריה ב־6 ביוני 1999, מלווה אותי עד היום. סיקרתי אז את נבחרת ישראל, וידענו שאנחנו הולכים לקבל הצגה ממנה עוד בימים שקדמו למשחק. ציפינו לתוצאה מהדהדת, אבל לא האמנו לרגע שזה יסתיים ב־0-5; שזה יהיה המשחק הכי טוב שתשחק נבחרת ישראל אי־פעם, ברמה של טופ אירופי; שתענג, שתטלטל, שתנתץ כל מוסכמה עגומה על הכדורגל הישראלי, ובאותה נשימה תסנוור את הכדורגל הישראלי עד שיהיה קצר רואי במשך דור אחרי.
אייל ברקוביץ'. משחק ענק (עדי אבישי)
היו רגעים במשחק שבהם שכחתי שאני עיתונאי. היו רגעים שבהם שכחתי שזה בסך הכל משחק נגד אוסטריה, נבחרת שחטפה חודשיים וחצי קודם לכן תשיעייה מספרד. ובכל זאת, זה היה קונצרט. וכולם כיכבו בו: החל מדוידוביץ' שעצר, בנאדו שטאטא באלגנטיות, המשך בגרייב שחרש את הקו, כמו גם אלון חזן מהעבר השני, וכלה במשחק מופלא של טל בנין, יוסי אבוקסיס, חיים רביבו ובעיקר בעיקר אייל ברקוביץ'.
שלוש שנים לאחר שבעט עלי כדור, בזעם מיותר, במהלך אימון נבחרת, הענקתי לו – פעם ראשונה לשנינו – את הציון 10. והאמת? הוא, חבריו, והרגעים הארוכים של אושר מכדורגל כחול־לבן, כל אלה היו שווים אפילו יותר.
מה דעתך על הכתבה?