אתמול חזרה אסטון וילה לפרמיירליג לראשונה מזה שלוש עונות. זמן טוב להזכיר: הכל התחיל בראש כרוב. אחרי תיקו ביתי מול פרסטון בתחילת אוקטובר, שהותיר את אסטון וילה בחלק התחתון של הטבלה, זרק אותו אוהד מתוסכל של הוילה כרוב לעברו של המנג'ר סטיב ברוס. המועדון ומשטרת ברמינגהאם פצחו בחיפושים אחרי התוקף, אבל המסר עבר היטב. שעות ספורות מאוחר יותר, פוטר ברוס, וכולם שחררו אנחת רווחה. אפשר היה לצאת לדרך חדשה.
ברוס הוא בחור טוב – איש מקצוע צנוע ויסודי, וגם בעל רזומה לא רע בכלל בליגת המשנה. את וילה הוא הצעיד בעונה שעברה לגמר פלייאוף העליה, שם נכנעה בקרב דרמטי לפולהאם של סלבישה יוקאנוביץ'. ואולם, קפטן מנצ'סטר יונייטד לשעבר היה קצת מיושן עבור מאכלסי וילה פארק. הסגנון שלו לא התאים לציפיות ביציעים, ודרכי הניהול שלו לא ממש התאימו לסגל. הוא לא הבין את המועדון, ולכן סיכויי ההצלחה שלו היו נמוכים. וילה השתוקקה למישהו שיבין אותה באמת – ומי עונה טוב יותר להגדרה זו מאשר אוהד שרוף?
אז ההנהלה מינתה אוהד שרוף למנג'ר. זו לא הגזמה – אי אפשר למצוא אוהד מושבע יותר של אסטון וילה מאשר דין סמית'. הוא גדל לתוך המועדון הזה. הוא חי את וילה מאז שהוא זוכר את עצמו. סבא שלו לא החמיץ משחק של וילה. אבא שלו היה סדרן ביציע החם ביותר ב-וילה פארק. עוד בהיותו ילד, הוא עזר לו בעבודתו. עוד כנער צעיר הוא הכיר אלפי אוהדים של וילה. כאשר הקבוצה זכתה באופן סנסציוני בגביע האלופות ב-1982, סמית' היה בן 11. אביו נסע לגמר מול באיירן מינכן ברוטרדאם, אך הילד נשאר בבית כי היה חשש מאלימות במגרש. אין דבר – הגביע הגיע לברמינגהאם, ודין הקטן זכה לא רק לראות אותו אלא אפילו לגעת בו. המגן פט הרד היה שכנו, והוא קיבל את הפרס ללילה אחד. כל משפחת סמית' באה לחגוג איתו.
דין סמית'. גדל לתוך המועדון (Gettyimages)
סמית' הגשים את השאיפה להפוך לכדורגלן, אך היה בלם בינוני מינוס ושיחק רק בליגות הנמוכות. הוא לא העז לחלום על מעבר לאסטון וילה, וידע היטב שאינו ראוי לכך. אז הוא המשיך להגיע למשחקים כאוהד. כאשר רוני רוזנטל רשם את ההחמצה המיתולוגית והדביק את הכדור למשקוף מול שער ריק, היה זה בדיוק מול עיניו של סמית' ביציע. אם מישהו היה אומר לו אז שהוא יהפוך יום אחד למנג'ר קבוצתו האהובה, הוא לא היה מאמין. למעשה, הוא אפילו לא חשב שיהיה מאמן ראשי כלל. החיים סידרו לו את הג'וב במקרה.
אי שם בתחילת 2011, השתייך סמית' לצוות האימון בקבוצה הצעירה של וולסול מהליגה השלישית, כאשר המנג'ר פוטר ביחד עם כל עוזריו. למעשה, לא נותרה להנהלה אלטרנטיבה, והיא מינתה את איש המקצוע הצעיר למנג'ר זמני לעת חירום. שבועיים מאוחר יותר, הוא כבר הוכיח את עצמו וקיבל את התפקיד באופן קבוע. זו הייתה תחילת הקריירה, אשר לקחה אותו תוך שבע שנים עד לפסגת העולם. כי עבור סמית', אין ג'וב נחשק יותר. תנו לו את המיליונים בריאל מדריד, ברצלונה או מנצ'סטר סיטי, והוא בכל זאת יעדיף את אסטון וילה. זה משהו שזורם לו בדם.
במשך ארבע שנים על ספסל וולסול בליגה השלישית, ועוד שלוש שנים כמנג'ר ברנטפורד בליגת המשנה, בנה לעצמו סמית' תדמית של מאמן הרפתקן שדוגל בהתקפה בכל מחיר ויוצר אווירה מצוינת בחדר ההלבשה. זה בדיוק מה שאסטון וילה חיפשה כאשר ניסתה להשכיח במהרה את סטיב ברוס והכרוב. וכאשר ההצעה הזו הגיעה, ההסכמה היתה מיידית. "אהבתי מאוד את ברנטפורד, אבל אי אפשר לסרב לאסטון וילה", העיד דין. כל המשפחה הייתה בעננים. אחיינו, שגר בארצות הברית, שלח לו הודעה: "אתה חייב לקחת את התפקיד הזה". ההתלהבות היתה עצומה. רק דבר אחד פגם בחגיגה – אביו של סמית' לא שותף לה.
שחקני אסטון וילה חוגגים (AFP)
כי האב סובל בשנים האחרונות ממחלת אלצהיימר, ואפילו לא מזהה את בנו. סמית', שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע, ידע שאין טעם לספר לו על העבודה החדשה, אך נשבע כי יקדיש לו את העליה, אם וכאשר המשימה תושלם בהצלחה. הוא ניגש למלאכה בחדווה, הקסים את השחקנים, העניק ליצירתיים שבהם חופש פעולה, ואיפשר לג'ק גריליש לזהור כאחד הכוכבים הבולטים בליגה עם סרט הקפטן על הזרוע. האוהדים התחברו אליו מהרגע הראשון. הוא הרי אחד משלהם. הוא בשר מבשרם. גם אם לא תמיד הולך, אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
והחודשים הראשונים לא תמיד היו מוצלחים. וילה בדרך כלל הציגה כדורגל התקפי מבריק. כבר בדצמבר כתבנו על וילה: "ההצגה הטובה בצ'מפיונשיפ" אך זה לא בהכרח הביא נקודות, ודי להזכיר את התיקו המטורף 5:5 מול נוטינגהאם פורסט בסוף נובמבר. לאחר מכן ספגה הקבוצה שער שיוויון בזמן פציעות בתיקו 2:2 מול בדרבי מול ווסט ברומיץ', וביזבזה יתרון 0:2 בדרך להפסד 3:2 ללידס. ההגנה, לה אחראי יותר מכל עוזר המאמן ג'ון טרי, התקשתה לא פעם לתפקד, אבל סמית' לא נכנס ללחץ. הוא לא סטה מדרכו, לא האשים אף אחד בתקשורת, ועבד בשיתוף פעולה מופתי עם טרי. כאשר הפתרונות נמצאו לבסוף, אי אפשר היה לעצור אותם.
בתחילת מרץ, הייתה אסטון וילה במקום ה-14, במרחק 11 נקודות שלמות מהמקום השישי שמוביל לפלייאוף. ואולם, ליגת המשנה היא ליגה מטורפת בכל קנה מידה. הכל אפשרי בה, וכל הקבוצות יודעות זאת. 0:4 מוחץ על דרבי קאונטי החל רצף של עשרה ניצחונות, בסיומו התברגה וילה בפלייאוף, ואף תפסה את המקום החמישי. על הדרך, היא הפכה לפייבוריטית הברורה להגיע לוומבלי ולנצח שם, כי המומנטום היה לצידה, ומבחינת איכות הסגל היא עדיפה על מתחרותיה.
ג'ק גריליש. קפטן נפלא (Gettyimages)
גריליש ניהל את העניינים במרכז המגרש, טאמי אברהם קרע רשתות וסיים כסגן מלך השערים עם 25 כיבושים, וסמית' התמוגג מאושר. אז בחצי הגמר גברה וילה בפנדלים על ווסט ברומיץ', ואתמול שבה למקומה הטבעי בפרמיירליג אחרי גלות בת שלוש שנים בזכות 1:2 על דרבי קאונטי בגמר. "אנשים באים אלי, לוחצים את ידי ואומרים לי תודה על שהחזרתי את וילה האמיתית שלנו. זה מועדון קהילתי ומשפחתי. עברנו משברים כלכליים קשים, אבל אי אפשר לשבור אותנו", אומר סמית'. ברוך הבא לליגה של הגדולים! זו תהיה הנאה אדירה בעונה הבאה.
מה דעתך על הכתבה?