קרקס המאמנים בליגת העל הגיע אתמול (שני) לשיא חדש. האנשים שהביאו לכם את הבובה השותקת (שיושבת על הספסל עם תעודת פרו כדי להכשיר שחקן עבר לעמוד על הקווים), עברו לבובה המסתמסת (שמקבלת הודעות מהבעלים תוך כדי המשחק) ופיתחו את הבובה המדברת (אבי בוחבוט), חוזרים עם המצאה חדשה – בובה חד פעמית. מאמן למשחק אחד. ועוד לא סתם מאמן – אחד שאחרי שעלה ליגה לפני חודש, אמר: "לא אתן לאף אחד להגיד לי מה לעשות. אני מעדיף לאמן בליגה א'".
31 מאמנים שונים הדריכו העונה לפחות משחק אחד בליגת העל מתוכם שלושה עשו את זה בשתי קבוצות שונות. רק שש קבוצות יסיימו את העונה עם המאמן שפתח אותה. לא מדובר בשינוי משמעותי לעומת השנה שעברה, אז 27 מאמנים עמדו על הקווים ורק חמש קבוצות לא החליפו מאמן במהלך העונה. כן מדובר בהתחזקות המגמה. מעמד המאמן נשאר דרוס כשהיה, אבל המאמנים שמוכנים לשתף פעולה במשחק הכיסאות הזה לא בוודאי לא תורמים לשיפור המצב.
מאמנים הולכים הביתה בכל מקום – גם בבושת פנים. הנה דוגמה. קלן הוליכה בבטחה את טבלת הליגה הגרמנית השנייה גם אחרי שנקלעה למשבר במחזורים האחרונים. בדקות הסיום של המשחק הרביעי בסדרה השלילית של משחקים ללא ניצחון, וכשלסוף העונה נותרו שלושה מחזורים בלבד, ירד המנהל הספורטיבי ארמין פה לקווים ולמחרת פוטר המאמן מרקוס אנפאנג. במקומו מונה מאמן קבוצת המילואים ואותו מחליף "הבטיח" את העלייה בלי לנהל משחק אחד, בשל הפסדי היריבות.
אבל בישראל יש בעיה אחרת. לא גדלים כאן מאמנים, אלא צומחים טרנדים. מאמן מקבל צ'אנס, מצליח, עף למעלה, מתרסק תחת לחץ וציפיות ובמקרה הטוב ממשיך לנדוד בין הקבוצות במשחק הכיסאות עד לדעיכה האיטית. אין היררכיה, אין דור של מאמני על בכירים כמו בעשורים הקודמים, אין צעירים שדופקים על הדלת. אין מסלול נכון, וכמובן – אין כבוד. הכדורגל הישראלי – וזה כולל בעלים, תקשורת ואוהדים – לא מסתכל על דרך או על עבודה של מאמן אלא רק על תוצאות. לפיכך, הוא מכתיר מלכים מהר, עורף את ראשם עוד יותר מהר או סתם שולח אותם לגלות והופך אותם ללא רלוונטיים.
קרקס המאמנים בליגת העל הגיע לשיא חדש (ערן לוף)
לכלל הזה, יש שלושה יוצאים מן הכלל שמרכיבים כרגע משולש עילית של מאמנים: ברק בכר, סלובודאן דראפיץ' ויוסי אבוקסיס. למשולש הזה אפשר להוסיף בזהירות את רוני לוי, שתקופה ארוכה מחוץ לכדורגל שלנו עזרה לו "לנקות" את שמו. לוי הוא אולד סקול ולכן לא הפנים את מה שדראפיץ' ואבוקסיס למשל הבינו היטב – אין יותר דבר כזה בכדורגל הישראלי "מאמן של קבוצה גדולה".
מכבי ת"א ויתרה על המאמן הישראלי. בכר, טאלנט האימון הכי גדול שצמח פה בשנים האחרונות, מצא את הפינה שלו בבאר שבע וגדל ממנה. מה קרה מסביב? הפועל ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה הן כבר לא יעד חלומי או אתגר לכל מאמן אלא יותר כמו חוויה שיכולה לפרק קריירה. אם אתה מוכן לקחת סיכון, המשרה יכולה להיות שלך. דראפיץ' לדוגמה, בחור לא צעיר בן 54, קיבל צ'אנס בבית"ר, הצליח מאוד, אבל עדיין נתפס כעוד בובה של אלי טביב. את השם האמיתי הוא עשה בשלוש עונות חלומיות בנתניה.
אבוקסיס הצעיר לא יכול היה לסרב להפועל ת"א ונכווה. מאז הוא בנסיקה. בעולם משוגע וקפריזי, אבוקסיס בנה לעצמו שם של שורד. הוא הצליח בזכות יחסי האנוש שלו להסתדר במקומות הקשים ביותר ולהוביל אותם להצלחה. מבחינת תוצאות, ההישגים שלו בסכנין ובבני יהודה בארבע העונות האחרונות לא פחות ממדהימים. מבחינת מעמד, אבוקסיס הפך את עצמו מ"אחד ששרוף בגדולות" בגלל עברו כשחקן, למאמן נחשק על גבול הקונצנזוס. אפילו אוהדי בית"ר כבר מוכנים לקבל אותו.
אפילו אוהדי בית"ר כבר מוכנים לקבל אותו. יוסי אבוקסיס (דני מרון)
אבל אבוקסיס לא ממהר לשום מקום והשבוע הצהיר שהוא נשאר בבני יהודה בהתאם להסכם ארוך הטווח שלו. מה רע לו? השם שלו בשיא. משחקן שהוגדר כפרובוקטור שאוהדי היריבות אהבו לשנוא, הוא הפך למאמן שכמעט אין עליו עוררין. אחד שבא ותוך זמן קצר רואים את העבודה המקצועית. תחשבו על בני יהודה של השנה – הקשוחה, הטקטית, האנרגטית ותחשבו "קבוצה של יוסי אבוקסיס" (ולא, זו לא בדיחה על המנטור אלי גוטמן). אבל כך נראתה בני יהודה עם שחקנים אחרים בעונה שעברה וכך נראתה סכנין שלו שהגיעה פעמיים לפלייאוף העליון. מה קרה שם אחריו זוכרים?
אבוקסיס הוסיף השנה לארסנל התכונות החזקות שלו את התואר מאסטרו בשיפור שחקנים. הקבוצה שסיימה שישית אשתקד איבדה בקיץ את יונתן כהן, אלמוג בוזגלו, סתיו פיניש, רועי גורדנה, מאור קנדיל, עאיד חבשי, מתן חוזז וכמובן מכרה את ירדן שועה בינואר. היא חיה העונה ממושאלים שלא בלטו אשתקד בלאומית כמו שי קונסטנטין ודולב חזיזה, שחקן שהגיע מליגה א' כמו יובל אשכנזי וזר צעיר שבושל חצי עונה על אש קטנה בדמות איסמעילה סורו. מאוויס צ'יבוטה שלא הרשים את ולאדן איביץ' בקיץ שבו מכבי ת"א רק חיפשה את מי להחזיר, כבר נמכר בכסף גדול. אחרים יבואו אחריו. אבל החוכמה היא לשמור על המאגר כמה שיותר גדול כדי שיהיה תחליף ראוי לכל מי שנמכר.
בני יהודה, כמו שיעיד ברק אברמוב בעצמו, זה לא מקום קל. לאוהדים יש דרישות, אבל אבוקסיס הצליח לבנות מערכת עוטפת מנוטרלת מלחצים בתוכה לשחקנים קל להתקדם. זו הסיבה שמושאלים מהגדולות פורחים בשכונה. לאוהד שחווה רגעים גדולים לא קל עם חזון כמו של אברמוב של גידול, השבחה ומכירה. אברמוב חושב ביזנס, לעשות עסקאות נכונות והאוהד רוצה את הכוכבים אצלו. שני הצדדים יכולים להסכים רק על דבר אחד, האיש שעומד באמצע ומפעיל את כל המנגנון הנהדר הזה – עוץ לי גוץ לי אבוקסיס שטווה קש לזהב.
יש כאן דילמה. במציאות הנוכחית והמטורפת של הכדורגל הישראלי, קבוצות כמו מכבי נתניה ובני יהודה לוקחות מאמן גבוה יותר מהגדולות המסורתיות. הן מספקות אתגר מקצועי, שקט תעשייתי ותנאי עבודה נוחים גם מבחינה כלכלית ובטח מבחינה מקצועית. המאמנים שלהן שרדו את המפץ הגדול והתקדמו גם על חשבון מאמנים ש"לא היו יכולים לסרב" למכבי חיפה או לבית"ר ירושלים ונקברו שם תחת ההריסות. מצד שני, כמובן שתקרת הזכוכית בנתניה ובני יהודה נמוכה הרבה יותר.
אז למה לאבוקסיס לפזול לעבר מכבי חיפה או בית"ר ירושלים? זו שאלה לא פשוטה. ברור שהמאמן שיצליח לקחת את אחת מהשתיים יום אחד לאליפות ולנשל את מכבי ת"א והפועל ב"ש משליטה של שבע שנים יזכה בתהילת עולם (לפחות עד שיגיע המשבר). אבל יש עוד דבר ברור. הימים בהם הגדולות היו מקפצה עברו מהעולם. אם אבוקסיס חולם לאמן יום אחד את נבחרת ישראל, הוא פשוט צריך להישאר בבני יהודה ולעשות בדיוק את מה שהוא עושה עכשיו – לגדל, לקדם ולהשביח. להיות האנדרדוג הכי מוצלח שיש.
דילמה לא פשוטה (מאור אלקסלסי)
מה דעתך על הכתבה?