רק אחרי הפרישה, יוסי הפך רשמית לקונצנזוס. מוזר, אבל רק כשיוסי הלך, קם העדר וצעק: "הוא האגדה, הוא הגדול ביותר שהיה פה". כמה צביעות. איפה היה העדר בחמש השנים האחרונות? השמיץ, זלזל, שכח וחיכה לרגע הפרישה כדי להעלות סטטוס "הפורש ואני".
בניון הרוויח את תואר "הישראלי הגדול בהיסטוריה" לפני 10 שנים. אין בכלל צורך לפרק את הקריירה לגורמים או לעסוק בהשוואות. מעולם לא היה כאן כדורגלן שבשיאו היה שחקן לגיטימי בקבוצה מטופ היבשת וגם אחרי השיא שמר על עצמו ברמות הכי גבוהות עד גיל מאוחר. תחשבו על זה אחרת. מי הגיע למעמד של שחקן הרכב באחת הליגות הבכירות ביבשת מאז ימי בניון ובני דורו, דודו אוואט וטל בן חיים? קצת חמד וכיאל, קצת אלמוג כהן. וזהו.
הישראלי הגדול בהיסטוריה כבר 10 שנים (Getty Images)
בניון הוא שם דבר בעולם. שם שפתח דלתות, שנסגרו על ידי כדורגלנים אחרים. כשמסתכלים על קריירה מוצלחת נטו, בניון ירש את רביבו וברקוביץ' והתעלה עליהם, אבל לו עצמו טרם קם יורש.
בניון הוא כוכב מסוג שישראלים אוהבים. אנדרדוג שתמיד שידר צניעות, נקודת פתיחה בעייתית, כישרון של פעם ביובל, רגיש עד דמעות וחלילה לא מוחצן מדי. הרי מי מעצבן אותך יותר כאוהד אובייקטיבי וקנאי – זה שמנופף בכסף ובהצלחה ולא סותם את הפה או ילד צופים שנשאר נקי ונשוי לאהובתו מימי התיכון? אם לא היה כדורגלן ענק, בניון יכול היה להיות כוכב ריאליטי, אולי לייצג אותנו באירוויזיון. הוא עשוי מחומרים של "אחד משלנו". וזאת תמיד הייתה הבעיה הכי גדולה איתו – הוא פשוט לא ידע או לפחות לא רצה להכיל ציפיות של מדינה שלמה. הוא רק רצה לשחק כדורגל. לא להיות משה רבנו.
אבל במובן מסוים, בניון הוא פורץ דרך. כשברקוביץ' ורביבו יצאו לאירופה במקביל להתפתחות שידורי הספורט בישראל, כל ילד ידע לדקלם את ההרכב של סאותהמפטון או סלטה ויגו. בניון לקח את זה צעד קדימה. מדינה שלמה בכתה איתו בגמר הגביע האנגלי, קפצה איתו בברנבאו, כעסה על הרוטציה של רפא בניטס, עצרה את נשימתה כשהוא היה בספק למשחק נבחרת וארזה איתו חפצים כשהשלים את המעבר הגדול לצ'לסי.
צעירים גדלו עליו, המבוגרים יותר גדלו יחד איתו וכולם הרגישו עליו סוג של בעלות. הרי גם בגיל 38 הוא עדיין ילד, הילד של כולנו. המונח המעצבן הזה יכול להטריף כל אחד שלא מסוגל להתמודד עם הפן הזה של ישראליות. את בניון – אולי קצת בדומה למסי בארגנטינה – זה השאיר לפעמים בלי אוויר.
View this post on Instagram
בהודעת הפרישה שלו דיבר בניון על "אהבה בכל מקום… כשהיה טוב וגם כשלא". אלא שהקהל הישראלי תמיד רצה מבניון יותר. בשיאו, רצה לראות את הכוכב מליברפול מנצח משחקים לבד ומעלה את הנבחרת לטורניר גדול. גם בגיל 34, כשחזר למכבי חיפה, היה מי שציפה שידרוס פה את הליגה עם דאבל פיגרס בשערים ובישולים, יפוצץ את סמי עופר ויוביל את מכבי חיפה על כתפיו הצנומות לשושלת. כשזה לא קרה, הקהל התהפך.
בניון, בחור רגיש שכמותו, ציפה בשנים האחרונות שחיבוק הדב שאליו נאלץ להתמסר ככוכב בחו"ל יבוא לידי ביטוי בהכרת תודה. לא כל שחקן במעמדו חוזר לשחק במדינת נעוריו. אלו שכן, מתקבלים כמלכים. בניון ראה מקרוב איך האנגלים מתייחסים לאגדות כדורגל הרבה לפני הפרישה. את מה שקרה לו אתמול, הוא ציפה לקבל ב-2014.
התשוקה למשחק עדיין קיימת אצל בניון ואין בכלל ספק שיכול היה למשוך עוד. אבל מעבר לרעב, הוא רצה לסיים בגדול. בחמש השנים האחרונות בניון עשה כמה טעויות, לכן החיבור עם משה חוגג, אחד שעשה בשנה יותר טעויות ממה שאדם סביר עושה במסלול חיים, הצליח לזהות את המצוקה ולהתחבר לנפש המיוסרת שלו. הדבר הכי טוב שחוגג עשה העונה הוא לגאול את מספר 15 מהמסע הבלתי פוסק לחיפוש הכרה. הוא נתן לו בדיוק מה שרצה – לפרוש במקום גדול עם משהו עוד יותר גדול ביד: תפקיד המנהל המקצועי הראשון אי פעם של בית"ר ירושלים.
View this post on Instagram
A post shared by הקול של הספורט ברשת החברתית (@iballisrael) on
מדובר בצעד אמיץ. אין הרבה שחקנים גדולים בעולם שקיבלו מיד לאחר הפרישה תפקיד ניהולי בכיר בלי לעבור דרך כלשהי לפני במחלקת הנוער או תחת מנהל קיים. להבדיל, ברק יצחקי מתבשל להיות המנהל הספורטיבי הבא של מכבי ת"א תוך שהוא "סטאז'ר" של בן מנספורד. אין תחליף לדרך, אבל המקרה של בניון צריך להיות החריג. הכדורגל הישראלי חייב ללמוד לכבד ולהעריך כוכבים ולא רק בנקודה הסנטימנטלית של פרידה או בעיצומה של שמחה. ללמוד לתת חזרה ולא רק לדרוש. אגדות כמו בניון צריכות להישאר חלק מהנוף כל עוד הן חפצות בכך. אין דרך אחרת לפתח כאן תרבות כדורגל.
מבחינת חוגג, בניון הוא מותג. הוא כוח. הוא דמות. יש כאן גם מהלך עסקי מעניין. בניון ייזרק למים עמוקים וכל הסמכויות ייזרקו עליו פנימה. אף אחד לא ניהל באמת את בית"ר העונה. על הבזבזנות, הנאיביות, הציטוטים ההזויים והכשלים של העונה הנוכחית אפשר לכתוב ספר. כלומר, לבניון לא יהיה מנטור מבפנים. להיפך, כולם שם ישמחו לזוז הצדה ולתת לו להראות למה הוא מסוגל. האמת שזו נקודת פתיחה טובה כי יותר גרוע ממה שהיה העונה בבית"ר מבחינה ניהולית לא יכול להיות.
המפתח להצלחה תלוי בבניון עצמו ובהבנה שמה שהיה כבר לא רלוונטי מהרגע שפסטיבל הפרישה ידעך ואולי רק ישחק לרעתו. בניון המנהל המקצועי של בית"ר הוא לא קונצנזוס ולא הילד של כולנו, אלא איש מקצוע חסר ניסיון שכל העיניים יהיו עליו ורבים יחכו לו בפינה. הציפיות, לעומת זאת, יישארו אותן ציפיות גבוהות. במקום לקחת כדור ולעשות קסמים, הוא יצטרך לקחת מועדון ולקבל החלטות.
הוא שוב יצטרך למצוא את הקול שלו במקום בו כולם יסתתרו מאחוריו – בדיוק כמו בימיו כשחקן נבחרת ישראל. ההחלטה הראשונה והקריטית שיעשה תהיה בחירת מאמן שיש לו יחסי אמון עיוורים איתו וכזה שיידע לתת לבניון את הכבוד והמקום שלו כסמכות המובילה. כשחקן, בניון פרח ליד מנהיגים. גם כמנהל, הוא יזדקק למאמן סמכותי ומנהיג, אבל גם כזה שמבין היררכיה.
בית"ר של בניון תצטרך היררכיה (דני מרון)
זה לא יהיה פשוט כי בארץ מתעקשים לא להבין את מהות המנהל המקצועי. בגרמניה, למשל, רוב המנהלים הספורטיביים יושבים על הספסל ואף מאמן לא מרגיש פחיתות כבוד. אבל בישראל, המונח מנהל מקצועי נרמס בשנים האחרונות אפילו יותר ממעמד המאמן. בקבוצות מסוימות, הבעלים מקבל החלטות. בקבוצות אחרות (היי מכבי חיפה) – המאמן מקבל יד חופשית, מחתים מי שרוצה, נכשל, מפוטר והקבוצה נתקעת.
לכן, כמו שבניון היה פורץ דרך כשחקן, התקווה היא שיצליח ליצוק תוכן ולהחיות את מעמד המנהל המקצועי. אתה רוצה לראות אותו מביא לפוזיציה דברים שלמד בחו"ל ועושה מהתפקיד משהו לא צפוי, מיוחד ושונה כמו שידע לעשות עם הכדור. לא נכון יהיה לשפוט אותו על פי זר כזה או אחר שיביא או אפילו על פי המיקום של בית"ר בתום העונה הבאה.
ממנהל מקצועי מצפים לראות דרך לטווח ארוך, לשקף חזון ומדיניות (מה שלא היה לבית"ר העונה בכלל), להיות אדריכל. אבל אמרנו שמבניון מצפים ליותר. להיות וירטואוז. למשוך אנשים ללמוד ניהול ספורט, לגרום להתאחדות להכשיר מנהלי ספורט, לגרום לקבוצות לחשוב מחדש על התפקיד. בקיצור, להיות יוסי בניון.
מה דעתך על הכתבה?